Amit Schreiber's Blog | הבלוג של עמית שרייבר
wikiHow is a website where you can find how-tos – instructions, step by step, on how to do stuff. For example, how to avoid registration in a website using BugMeNot or how to get out of debt. But this one really made me laugh: how to do nothing. And they are dead serious on explaining how to do it.
On a side note, if someone asked me how to do nothing, I would have to say: have nothing else better to do.
MIT Media Labs has come up with a design for a sub 100$ notebook computer. It is intended for developing countries. It’s a pretty novel idea. As the computer will eventually include Wi-Fi, I wouldn’t mind buying one myself. You can read about it in this BBC News report.
I’ve been playing Domino Pressure every now and then for the past two months. It’s pretty challenging. The goal is to tip the right domino (by clicking it), so that it will cause all the other dominos to fall and eventually squash the tomato. My record is around level 105. Enjoy.
Around 1992 there was a radio station in Israel called “Zahal 2”. It broadcasted, among other things, alternative music and at that time some electronic music. Trance music was not even defined as Trance music back then. Anyway, all electronic music was either categorized as “Techno” or “Rave”. Under both categories, The Prodigy’s Out Of Space and Charly were broadcasted. I used to really like those tracks, but in Israel you couldn’t (and in fact still can’t) buy any singles, so your options were either buying the album of the band, or a compilation of songs with the song you’re looking for in it.
Lacking any direction in music, I was a serial buyer of compilations. It doesn’t mean that I bought a lot of them – CDs were pretty expensive, and as a teenager I couldn’t afford as many as I wanted. One day my older brother, who really liked pop music and generally introduced me to the idea of listening to the radio, told me that I should buy an album of a band instead of a compilation and get some direction.
I pondered it a lot, went to the CD store a couple of times returning empty-handed. But one day I did it – I bought my first ever album of a band. It was The Prodigy Experience. I’m a big fan since. I doubt it that that was my brother’s intension.
Engadget brings us this weird lobster vending machine. I’ll have to see it with my own eyes to believe.
The Prodigy is my all time favorite band. They are simply the best band in the world. The Prodigy are a trio: Liam Howlett, Keith Flint and Maxim. Liam, who makes all of The Prodigy’s music, is a genius and a true master.
The Prodigy’s latest album is called “Always Outnumbered, Never Outgunned” (AONO). It came after a long 7 year silence, which happened because of Liam’s writer’s block. But the album is brilliant and was worth the wait. Also, by all reports, The Prodigy’s live act is back rocking as hard as ever.
During October a “best of” album will be released, and will be named (after a great track) “Their Law”. Therefore, I declare October as Prodigy month for this blog. I’ll theme this blog a little accordingly, and mention some stuff about The Prodigy. I might even start earlier than October, being excited and all.
Some links to Prodigy stuff:
Official website
nekosite, the website for Prodigy’s number one fan. Look inside the forums. A lot of stuff there.
Brainkiller, where you can download some tracks and videos
TheProdigy.nl, another place for downloads
It’s the end of an era. One of the most successful smartphones ever, the Palm Treo, will switch, on its next version, to the Microsoft Windows Mobile operating system instead of the Palm OS.
I really like Palm. I used to own a Palm Pilot III and today I own a Palm Tungsten T. It is well known that the Palm company has gone through a lot of changes and restructuring over the past few years and made quite a lot of mistakes along the way. But this is a real shame. Palm OS is a good, solid, user-friendly, oriented towards simplicity while saving battery life operating system.
Microsoft is, of course, celebrating the event. On Microsoft’s homepage you can see this image. All that they have left to do is a victory dance, then buy Palm and fire all of the employees.
I wonder what the Treo with Windows Mobile will have to offer that other Windows-based smartphones don’t already have. It better be good.
“Regard your soldiers as your children, and they will follow you into the deepest valleys. Look on them as your own beloved sons, and they will stand by you even unto death!” – Sun Tzu, The Art Of War
מחשבות אחרונות
כמה אנשים שאלו אותי למה אני מפרסם את הסיפור תחת השם שלי ולא אנונימית. חלק שאלו למה אני מפרסם אותו בכלל. למען האמת, אני לא בטוח. אני חושב שתמיד רציתי לספר אותו אבל אף פעם לא היה לי האומץ. היום, עשר שנים אחרי הגיוס, זה כבר מספיק רחוק כדי שאני אעשה את זה. למה לא אנונימית? אין לי מושג. אולי עשיתי טעות שפרסמתי את זה תחת השם שלי, אבל אני לא מרגיש ככה כרגע.
הכתיבה של הכל היתה סוג של תרפיה בשבילי. בדרך כלל ראיתי את הסיפור כולו בצורה של אוסף פלשבקים, אבל אף פעם לא חיברתי אותו לסיפור אחד ארוך. רציתי להמשיך אותו עוד קצת ולספר מה קרה לאנשים שמוזכרים בסיפור אחרי השחרור שלי, אבל אני חושב שזה יחשוף אותם יותר מדי. אני רק אגיד שאריאל ואני למדנו ביחד בתואר הראשון, ואנחנו חברים מאוד טובים. אריאל הוא אחד האנשים היותר מוכשרים שאני מכיר, והוא עושה בימים אלה דוקטורט במדעי המחשב.
אני רוצה “לנצל את הבמה” ולהודות למשפחה שלי, שתמכה בי לאורך כל הדרך ובמיוחד בתקופת הכלא אפילו שהדאגתי אותם וגרמתי להם לא מעט עוגמת נפש. במיוחד אני רוצה להודות לאחי האמצעי, מורעל גולני, ששם את גאוות השירות שלו בצד ודאג לי, כמו שעשה מאז שהיינו ילדים, ללא שיפוטיות.
ולבסוף – מחשבות על הצבא. למרות שמדי פעם נפלט לי, אני לא שונא את הצבא. מבחינתי זו פשוט מסגרת שלא יכלה להכיל אותי בצורה שתהיה מספקת גם בשבילי וגם בשבילה. אבל כן יש לי טענות. אני חושב שהצבא איבד את הכיוון שלו. לאורך כל השירות שלי יש דוגמאות לכך:
“אובדן הכיוון” של הצבא בולט בנתונים ההולכים וגדלים על השתמטות חיילים. הצבא סומך על הפטריוטיות של בני הנוער המתגייסים, אך בהיעדר מלחמה גדולה שתעורר את הרגש הזה, בני הנוער רוצים פחות ופחות להקריב מאורח החיים שלהם למען המדינה. כדי שחייל ירצה לשרת בצבא, הוא צריך להבין איך הצבא יתרום לו (תנאי מוקדם לזה הוא שלצבא יהיה, למעשה, משהו לתרום לחיילים שלו). הצבא נכשל כישלון חרוץ במשימה הזו. במקום זה הוא מסתמך על טקטיקות הפחדה. אלה יפסיקו לעבוד בסופו של דבר.
הצבא הוא ראי החברה הישראלית. ככזה, הוא מלא פוליטיקה פנימית, שחיתויות ואנשים שמקבלים הטבות על גבם של אלה שפשוט עושים את העבודה שלהם. הצבא מנסה להתמודד עם התופעות האלה, אך בכך מקשה על זיהוי אלה שיש להם בעיות אמיתיות. למשל, הקשחת הקריטריונים להורדת פרופיל אולי מסננת מתחזים אך גם פוגעת בכאלה הזקוקים לעזרה אמיתית. זה נובע ברובו מהעובדה שהמערכת היא ענקית ומכילה אנשים מכל הסוגים, אבל זה פשוט לא מספיק טוב בעיניי. אני חושב שהצבא היה יכול להפיק ממני תועלת גדולה. אחרי הכל היה עדיף לצבא, כמערכת, לבוא קצת לקראתי. גם לטובתו וגם לטובתי.
סוף. תודה שקראתם.
“Hold fast to dreams, for if dreams die, life is a broken winged bird that cannot fly.” – Langston Hughes
אני, ג’ובניק
התפלאתי שהמקום שהייתי אמור להגיע אליו אחרי השחרור מהכלא זו יחידת התותחנים שלי, אבל ידעתי שאני כבר עם פרופיל 64 וקל”ב, אז נסעתי לשם עם ספר ודיסקמן. שם התברר לי שהם חושבים לשבץ אותי בתפקיד שלי ליחידה. זה היה מלחיץ, אבל אמרתי להם שיש לי פרופיל 64 וקל”ב. הם בדקו, אישרו ושלחו אותי למחרת לפיקוד צפון. הפרטים אחר כך משעממים – עשיתי את כל התהליך: פיקוד צפון, מפח”ש, בקו”ם, שוב מפח”ש (כי הם שכחו לתת לי איזה טופס) ולבסוף יחידת הממתינים לשיבוץ מחדש בבקו”ם. כל העסק לקח בסביבות שבוע.
כמה ימים בבקו”ם – הייתי מגיע בבוקר, יושב ולא עושה כלום בהמתנה לקצין השיבוצים והולך אחר הצהריים. עד שהגיע תורי להיכנס לקצין השיבוצים. זה היה הרגע שחיכיתי לו מאז שהתחלתי לעשות צרות בצבא. ההזדמנות שלי לקבל שיבוץ למשהו שאני באמת רוצה. על אף כל התלאות ולמרות כל הרצון לצאת מהצבא, קיוויתי שאולי סוף סוף אני אקבל שיבוץ ביחידת מחשבים. נכנסתי אל החדר. קצין השיבוצים ישב שם, מעיין בתיק שלי.
קצין שיבוצים: “עמית שרייבר?”
אני: “כן, המפקד”
קצין שיבוצים: “מה היית רוצה לעשות בצבא?”
אני: “מחשבים”
קצין שיבוצים: “מחשבים לא תקבל. אתה יכול לבחור אפסנאי או טבח”
אני: “אז אני לא רוצה שום דבר”
קצין שיבוצים: “אתה קורא לעצמך חייל? אתה לא ראוי לשרת בצבא!! בלה בלה בלה… צא החוצה!”
ובשיחה הזאת, שלקחה בערך דקה וחצי, נסתם הגולל על ה”חלום” שלי לשרת במחשבים בצבא. אבל היתה לזה גם תוצאה חיובית – הייתי חסר מקצוע. או, כמו שהצבא מכנה את המקצוע “חסר מקצוע”, עובד כללי (0040). אחר כך התחילה ההצבה מחדש שלי, שגם היא פרט משעמם, והגעתי אל הבסיס שבו עשיתי את שאר השירות שלי – בסיס תחזוקה של ג’ובניקים קרוב לבית. הבסיס היה, מבחינת שטח, שייך ברובו לתחזוקה, אבל גם יחידת הקישור של כל האוגדה ישבה בו. זה הפך את המקום להרבה יותר מעניין – היו שם הרבה בנות ואנשים יותר איכותיים, באופן כללי, מחייל התחזוקה הממוצע.
והיה שם גם את אריאל. אריאל למד איתי בתיכון, אפילו באותה כיתה למשך שנה אחת, אבל לא יצא לנו להכיר בבית הספר. הפכתי להיות עובד רס”ר, לפחות בהתחלה. אריאל דיבר עם הרס”ר ודאג שלא ידפקו אותי בשמירות או בכלל. בסיס כזה היה מלא קומבינות, ואני לא בדיוק הבן אדם שיודע לעשות קומבינות.
מפקד הבסיס היה אידיוט בשם יוסי. כשאני הגעתי לבסיס הוא בדיוק נכנס לתפקיד והשליט טרור. הוא היה מסתכל על כולם במבט מזלזל ומשפיל, ולא פספס שום הזדמנות להראות כמה כוח יש לו. הוא היה בקיא בחוקי הצבא בצורה יוצאת דופן וניצל את זה כדי לשחק על הגבול בין החוקי ללא-חוקי של “מה אפשר לעשות לחיילים”. מחיילים פחות היה אכפת לו, אבל הצבע של הבניינים ושל שער הכניסה היו ממש חשובים. פעם אחת אריאל עשה איזה גוון של טורקיז שמאוד מצא חן בעיניו, ובגוון הזה נצבעו הרבה דברים בבסיס. הרבה אחר כך, כשהוא עבר לבסיס אחר, הוא התקשר לאריאל במיוחד בשביל לשאול אותו מה היה היחס בין הצבעים בתערובת של הצבע ההוא. אבל זה לא ממש קשור לסיפור שלי.
בעודי מסתגל לעובדה שאהיה עובד רס”ר שנתיים וחצי, בישרו לי שיש לי ראיון עם צביקה (לשעבר מפקד הבסיס ובאותו זמן קצין תחזוקה אוגדתי). בשלב זה אני חייב לעצור את הסיפור ולהגדיר את המונח ראיון. במילון המונח ראיון מוגדר בצורה הבאה: “פגישה רשמית ואישית, בפרט אחת שנועדה להעריך את כישוריו של מועמד.” בצבא המונח מוגדר בצורה הבאה: “דרך ממש מסובכת לאחל לחייל בהצלחה.” לראיונות בצבא אין שום משמעות. או, יותר נכון, אם היתה להם משמעות אז היא כבר לא היתה קיימת כשאני הייתי בצבא.
ועכשיו להמשך הסיפור. ידעתי שהראיון עם צביקה זה אות מבשר רעות. השאלתי מחבר טייפ מנהלים ושמתי אותו בכיס. הנסיון שלי עם קצינים שצועקים עליי כבר לימד אותי משהו, אז התכוונתי להקליט את כל השיחה עם צביקה. אבל כשקראו לי להיכנס לחדר שבו נערך הראיון השתפנתי ולא לחצתי על כפתור ההקלטה. אני די מצטער על זה, כי היתה לנו שיחה מאוד משעשעת. משהו כזה:
צביקה: “עמית, במסגרת עבודה שנערכה באוגדה למצוא חיילים בעלי פוטנציאל ולשלוח אותם לקורסים נבחרתם, אתה ועוד חייל, ללכת לקורס מש”קי תחזוקה. מה דעתך?”
אני: “זה מאוד מחמיא לי, אבל אני לא מעוניין.”
צביקה: “אנשים כמוך הורסים את המדינה!! כל היום יושבים ורואים טלוויזיה ולא אכפת לכם מכלום!!!! בלה בלה בלה… אתה הולך לקורס.. בלה בלה בלה… עכשיו עוף מכאן.”
הוא באמת צעק את המשפט עם הטלוויזיה. לצערי, אין לי הקלטה של זה אבל עד היום יש לי את סיכום הראיון שבו “עכשיו עוף מכאן” תורגם בעדינות ל”אחלתי לחייל בהצלחה”.
כל הסיפור הזה היה בערך שלושה חודשים אחרי שהגעתי לבסיס. כבר שמעתי את אילת קוראת לי, אבל כבר לא היה לי כוח אז ביום תחילת הקורס הגעתי לבסיס במקום לקורס. ככה זה נחשב רק סירוב פקודה ולא נפקדות. הרס”ר של הבסיס דבר בשבילי עם יוסי, למזלי, וקיבלתי רק שבוע ריתוק. אחר כך העבירו אותי לעבוד במחסנים עקב חוסר כוח אדם שם. ב”ראיון” שעשו לי הובטח לי שיחזירו אותי להיות עובד רס”ר ברגע שיגיע חייל נוסף למחסנים. זה לא קרה. עברתי לעבוד תחת נגד בשם יוסף, שבזכותו הצלחתי להחזיק מעמד בבסיס עד סוף השירות. אני לא יודע אם להודות לו על זה או לא, אבל בכל אופן – הוא היה המפקד הכי טוב שהיה לי כל השירות. עד היום, כשאני פוגש אותו במילואים, אני נותן לו חיבוק ששמור רק לחברים טובים.
העבודה במחסנים היתה בעיקר פיזית – סחיבה, צביעה, מיון, תחזוקת רכבים, הכנה לביקורות ועוד הרבה דברים אחרים לא הכי נעימים. תמיד ששואלים אותי באיזה בסיס שירתתי, אני אומר: “מכירים שאתה נוסע בכביש ___ ויש בניינים צבועים בחלקם העליון במין חום בז’ כזה ולמטה בפס חום כהה? אני צבעתי אותם.” למען האמת דווקא את הבניינים לא אני צבעתי, אבל את רוב הרכבים שבבסיס כן (כמה מאות).
לאט לאט התחילו להבין שיש לי כישורים בתחום המחשבים. בעזרתי המסמכים שיצאו מלשכתו של יוסי היו יותר ויותר יפים. עם הכנסת ציוד מחשבים חדש יותר יצאו גם כל מיני דיאגרמות וגרפים. גם בקישור האוגדה (שישבו בבסיס) שמו לב לזה, והתחלתי לעזור למפקד מרכז הגיוס. באיזה שהוא שלב התחלתי לבקש שהוא יעביר אותי אליו, שם אני אהיה הרבה יותר מועיל. אבל כמובן שיוסי לא הסכים לוותר עליי, למרות הלחץ שהופעל עליו. שנה וחצי אחר כך, כשהגיע המחליף של יוסי, שוקי, עשו לי עוד “ראיון” שבו יוסי שאל אותי אם לפני שהוא עוזב אני מעוניין לעבור לקישור. שוקי גם היה שם וביקש בכל לשון של בקשה שאני אשאר עוד שלושה חודשים, ואם עדיין אני ארצה לעזוב הוא ייתן לי ללכת. אז הסכמתי.
במהלך שלושת החודשים האלה הצטרפתי לאריאל והפכתי להיות סמב”ץ ביחידה. זה היה תפקיד “יוקרתי” כי הסמב”צים היו כפופים ישירות למפקד היחידה, והיתה להם גישה יחסית חופשית אליו. בסך הכל שוקי היה נחמד, אבל עדיין רציתי לעזוב אל הקישור, וכשהגיע היום גם בקשתי ממנו את זה. להפתעתי, הוא סרב. הזכרתי לו שזה היה הסיכום, אבל הוא קשקש משהו על זה שיש ביקורת (תמיד היתה איזה ביקורת בפתח) ושאין מספיק אנשים (אף פעם לא היו מספיק אנשים). אז קבלתי אותו בנציב קבילות חיילים.
אני יודע שהייתי מאוד תמים בקטעים האלה. היתה לי הזדמנות לעזוב כשהציעו לי, ונפלתי בפח על ידי מפקד (בדרגת סגן אלוף) שנראה לי בן אדם טוב ואמין. אבל נניח לרגע שזה בסדר – אני בבסיס עם מפקדים מפגרים שלא יכולים לעמוד במילה שלהם ועושים קומבינות על הגב של החיילים. אבל כשפניתי לנציב קבילות חיילים, ובסוף תהליך בדיקת הקבילה נמצא שצדקתי ושבסיכום ראיון שנעשה לי הובטח לי משהו ולא קויים, ציפיתי שלפחות ייעשה צדק ויקרה הדבר הזה שהבטיחו לי. אבל מסתבר שלא. נציב קבילות חיילים מצא את התלונה שלי מוצדקת והבטיח לי ש”שוקי לעולם לא יבטיח עוד פעם משהו ולא יקיים”. לי זה כבר לא עזר. בשלב הזה כבר ממש שנאתי את הצבא, אבל המשכתי עד סוף השירות (עוד כחצי שנה) כסמב”ץ תחת פיקודו של שוקי.
לקראת השחרור עשיתי את המעשה הכי חכם, שעבורו כל מה שעשיתי היה שווה – ביקשתי ממפקד מרכז הגיוס להיות שייך ליחידת המפיצים של האוגדה במילואים. למעשה עשיתי את הקומבינה היחידה בכל השירות שלי. ואכן, ביום השחרור בבקו”ם, חיכה לקצין השיבוצים מכתב שבזכותו שיבצו אותי ליחידת מפיצים. היום אני עדיין משרת שם. על פי נתוני הצבא התפקיד שלי ביחידה הוא, למרבה האירוניה, קצין מחשב.
עדכון: שוחררתי משירות מילואים בשנת 2016 נדמה לי. במהלך כל ה-20 שנים ש”עשיתי” מילואים, השתתפתי אולי בסך הכל ב-15 ימי מילואים, וגם זו הגזמה לדעתי. גם “השתתפתי” במלחמת לבנון השניה וקיבלתי סיכה. התביישתי אפילו להראות אותה. בכל אופן, הקומבינה השתלמה. טוב שלא הלכתי לקורס מש”קי תחזוקה וטוב שדיברתי עם מפקד מרכז הגיוס לקראת השחרור.
“You have your way. I have my way. As for the right way, the correct way, and the only way, it does not exist.” – Friedrich Nietzsche
הכלא – פלוגה ב’ והשחרור
פלוגה ב’ שונה מפלוגה ג’ בכמה מובנים: קודם כל, יש לכלואים זמן פנוי. לא הרבה זמן פנוי, אבל מדי פעם יכולת פשוט להיות בחדר ולא לעשות כלום איזה חצי שעה. הדבר השני שבולט זה שמותר לדבר בארוחות. אחרי כעשרה ימים עם שקט מוחלט בחדר האוכל, אתה פתאום לא מבין מה זה הקטע הזה של אנשים לדבר בזמן האוכל. הספירות בפלוגה ב’ נעשות לכל תא בנפרד, אז זה לא מעצבן כמו בפלוגה ג’. בערבים היתה טלוויזיה בחוץ והיה אפשר לראות חצי שעה חדשות. יש גם פחות תרגילי סדר ומסדרים, והאווירה באופן כללי פחות לחוצה.
אבל בפלוגה ב’ היה למד”כים נשק אחר, יותר טוב ממשמעת סופר קפדנית – הימים הנוספים. אם, למשל, שכחת את הכובע שלך והסתובבת בלעדיו ברחבה של הפלוגה, היית יכול לקבל על זה עוד יום בכלא. כלומר היית מקבל תלונה ונשפט מאוד מהר, כשהעונש בדרך כלל היה יום נוסף. המחשבה של עוד יום בכלא הפחידה אותי עד כדי כך שהייתי מספיק אחראי בשביל לא לעשות טעויות שהיו עלולות להוסיף לי ימים. יום אחד, במקלחת, גנבו לי את הכובע מהמתלה. זה היה מלחיץ, אבל התלבשתי ורצתי כמו מטורף אל המד”כ שהיה ברחבה ולפני שהוא הספיק לצעוק “יש לך תלונה” (תמיד היו צועקים את זה – סוג של “למען יראו וייראו”) אמרתי משהו כמו “המפקד, אני יודע שאני בלי כובע. גנבו לי אותו במקלחת” והוא שלח אותי לאפסנאות לקבל אחד אחר. זה היה ממש קרוב.
נדב המשיך לדאוג לי. פלוגה ב’ היתה הפלוגה שבה הוא שרת רוב הזמן, והיתה לו שם יותר השפעה. חוץ מזה שהיו לנו שיחות קצרות ונחמדות שמאוד עזרו לי, הוא סידר לי עבודה במטבח של פלוגה ב’. הוא עוד התנצל שהוא לא יכול למצוא משהו יותר טוב, בגלל שהייתי באגף ונחשבתי בעייתי. השיבוץ במטבח היה מעולה – עובדי מטבח רק צריכים לעבוד במטבח וחוץ מזה לא משתתפים בתרגילי הסדר. במטבח גם עבד בחור קטן ונחמד, צחי (נדמה לי), שהיה אלכוהוליסט. בארוחות שבת יכולת לראות אותו מחכה כמעט בקריז לפינוי, אז הוא היה תופס את אחד מבקבוקי היין ומחסל אותו.
המשפחה שלי באה לבקר אותי בפעם הראשונה שהיה אפשר. למען האמת, הביקור נראה לי כל כך קצר, שאני אפילו לא זוכר מה היה בו. נדב דאג לי לתוספת זמן המירבית לביקור – נדמה לי שהוא היה חצי שעה במקום עשרים דקות. נתתי לאח שלי את השקית עם הבגדים המלוכלכים. אחרי שהשתחררתי והוא נתן לי את הכביסה הנקייה הוא שאל אותי מה היה שם ואמר שהיה לבגדים ריח של ביוב. מלמלתי משהו על זה שהם היו בשקית הרבה זמן. לא יכולתי להגיד לו שהם היו מלאים שתן.
יום הפגישה שלי עם הפסיכיאטר הגיע. לקחו אותי לפלוגה ג’, כי היה שם חייל שגם היה אמור לראות את הפסיכיאטר. הקב”נית אמרה לנו לחכות בחוץ בזמן שהיא מדברת איתו. תוך כדי שאנחנו יושבים בחוץ אני שומע אותה מתדרכת את הפסיכיאטר: “עמית שרייבר – התנהגות ילדותית…” (אני באמת לא זוכר את השאר). אחרי ששמעתי את זה, ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. קראו לי פנימה, ואני נתתי את ההצגה של החיים שלי. הפגישה נגמרה כשהפסיכיאטר ממליץ להוריד את הפרופיל שלי ל- 64. נשאר רק עוד שלב אחד – הוועדה הרפואית. קיוויתי שזה יקרה בזמן שאני בכלא, אחרת זה היה אומר שאני צריך לחזור ליחידה עד הוועדה.
ובאמת באחד הימים לקחו אותי לועדה הרפואית בבית חולים 10 בחיפה. הפעם כבלו אותי באזיקים לאחד המד”כים. הנסיעה היתה מדהימה. אחרי יותר מעשרים יום בכלא, פתאום לראות כבישים, אזרחים, חיות, צמחים – זו חוויה. ביציאה מהרכב שלקח אותנו לבית חולים 10 הבנתי שכל האנשים (אזרחים וחיילים) מסתכלים עליי בצורה מוזרה. לקח לי שנייה להבין שהם בטח חושבים שאני איזה פושע מסוכן, אז עשיתי את הפרצוף הכי קשוח שיכולתי והסתכלתי ישר בעיניים לכל מי שהסתכל עליי. זה היה כל כך מצחיק לראות איך אנשים משפילים מבט או אפילו עוברים למדרכה שבצד השני.
בתוך בית החולים ישבתי על הרצפה וחיכיתי לועדה. בינתיים פגשתי שתי בנות שלמדו איתי בתיכון. גם זה היה מצחיק. כשאתה רואה מישהו כבול באזיקים למד”כ, אתה לא בדיוק יכול לפתוח בשיחת חולין של “מה המצב? מה קורה איתך?”. “את יודעת איך זה – אני כבול למד”כ. זה קצת מגביל, אבל בלילה אנחנו יושנים כפיות אז זה לא נורא.” בועדה אושר לי הפרופיל סופית, וקבלתי פתק קטן שכתוב עליו “64″ וגם “פסול רמת הגולן”. אני מבטיח שאני לא ממציא את זה – אין לי מושג למה הוכתרתי “פסול רמת הגולן”, אבל זה מה שהיה. עד היום כשאני חושב על צימר בצפון, אני חושב פעמיים.
אז זהו – המשימה הושלמה. הפרופיל שלי ירד, ואני הייתי מאושר. הכלואים האחרים לא הבינו למה אני כל כך שמח אחרי שקבלתי אישור שאני דפוק. אבל האנשים שם לא היו בדיוק כאלה שהיה אכפת לי מה הם חושבים. למשל יהודה העיוור, שנקרא ככה כי היתה לו איזה בעיה זמנית שבגללה הוא לא ראה אף אחד ממטר. כלומר, הוא באמת לא ראה אף אחד ממטר. הוא היה מספר לנו סיפורים איך דנה אינטרנשיונל נדלקה עליו וכאלה.
לפני שנכנסתי לכלא בקרתי את סבתא שלי בבית החולים. היא היתה חולה כבר הרבה זמן. ביום האחרון בכלא קראו לי אל המשרדים בפלוגה ב’ והודיעו לי שהיא נפטרה. הבטיחו לי שהשחרור שלי למחרת יהיה מהיר ככל האפשר, למרות שבסוף זה לא יצא לפועל והשתחררתי עם כולם. הם גם נתנו לי לעשות שיחת טלפון אחת. בדרך חזרה למטבח ליווה אותי אחד המד”כים שנחשב מה”טובים”, כלומר מאלה שמתייחסים לחיילים בכבוד ובאמפטיות. אף פעם לא הייתי עד לצד הזה שלו. בזמן שהוא פתח את השער אל המטבח, התחילו לזלוג לי דמעות. הוא קלט את זה, עשה פרצוף מזלזל ושאל אותי “מה הבעיה, חייל?!”. לא ממש רציתי לשתף אותו, אבל מה כבר יכולתי להגיד? אז אמרתי “סבתא שלי נפטרה, המפקד”. ברגע אחד כל ארשת הפנים שלו השתנתה. הוא התקרב אליי, הסתכל לי ישר בעיניים ואמר “אני מאוד משתתף בצערך.” יכולתי לראות שהוא מתכוון לזה. בתוך כל הטירוף של הכלא המעשה הפשוט הזה הוא הכי אנושי, הכי רגיש והזכרון הכי חזק שנשאר איתי מאותה תקופה.
למחרת שוחררתי מכלא שש עם 24 שעות חופש כדי להיות בלוויה של סבתא שלי. ההצבה שלי לאחר מכן היתה חזרה לגדוד התותחנים שלי, ברמת הגולן.
