השירות הצבאי שלי – חלק רביעי

אילת

החודש באילת היה שונה. הוא התחיל ביומיים, שבהם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. יותר נכון, ביום הראשון לא ידעתי בכלל מה לעשות עם עצמי וביום השני היה כבר יותר טוב. בכל אופן, את היום הראשון ביליתי בשכיבה בצל על חלקת דשא עם עוד כמה בטלנים. אין לי מושג מה הם עשו שם, אבל אני מניח שלכל אחד היה את הסיפור שלו. קראתי ספר רוב הזמן, ונמנמתי לא מעט. גם ניסיתי לתכנן מה לעשות עם כמה מאות השקלים שמשכתי עוד בחיפה. הכוונה שלי היתה לא להשתמש בכרטיס הכספומט שלי לאורך כל התקופה, כדי שלא יידעו איפה אני.

את הלילה של היום הראשון ביליתי על החוף. זו היתה שינה ממש גרועה. קולות מוזיקת הטרנס של המועדונים בסביבה הדהדו כמעט עד הבוקר, אנשים עברו לידי ודברו והגב שלי כאב מהשכיבה על הגב. ישנתי ככה כי הייתי חייב להיות בתנוחה שתתן לי לשמור על כל הדברים שלי. את התיק קשרתי לעמוד קטן שלידו ישנתי, את הארנק הכנסתי מתחת למכנסיים בין הרגליים, ואת הנעליים קשרתי אליי איכשהו.

ביום השני התעוררתי מאוד מוקדם. הלכתי לקנות לחמניה ונקניק, שקיוויתי שיחזיקו אותי מספיק זמן. המחיר שלהם הפתיע אותי, והבנתי שאני חייב להתחיל לחפש עבודה. נסיון העבודה שלי עד אז הסתכם בעיקר בשטיפת כלים וקצת בעבודה על מחשבים, אבל זה כבר לא רלוונטי. עברתי בין מלונות והצעתי את עצמי כשוטף כלים, אך נעניתי בסירוב ברובם. במלון אחד שאלו אותי אם ארצה להיות מלצר, אבל לא היו לי בגדים מתאימים ולקנות בגדים היה מסובך מדי באותו זמן. המצב לא נראה טוב.

התקשרתי הביתה והודעתי שהכל בסדר. לא חשבתי על זה שאולי כולם מחפשים אותי. אחר כך התברר לי שכולם היו מודאגים. עד היום אני לא יודע להסביר למה לא התקשרתי, אבל באופן כללי לאורך כל התהפוכות שלי בצבא היתה לי הרגשה ש”מישהו אחר מנווט את הספינה” או שאני על “טייס אוטומטי” (אלה עברותים גסים של פתגמים מאנגלית, אבל אתם מבינים את הכוונה). אני אדבר על זה שוב כשאני אסיים את כל הסיפור על השירות. בכל אופן, לאורך כל תקופת העריקות לא אמרתי איפה אני לאף אחד. סיפור שתמיד משעשע אותי זה שאנשי שלישות ומשטרה צבאית ביקרו אצל אבא שלי בבית וניסו לרמוז לו שוב ושוב שאולי הוא יודע איפה אני. אבא שלי כמעט זרק אותם מהבית, או לפחות ככה שמעתי.

עוד לילה על החוף, באותה נקודה ליד העמוד – סוס מנצח לא מחליפים (מה יש לי היום עם הפתגמים האלה?). ביום השלישי החלטתי לנסות למצוא עבודה באכסניה, ששהיתי בה עם חברים שנתיים לפני כן. אז, ביום היציאה מהאכסניה, שמנו לב לשלט שאמר שאפשר לעבוד שש שעות ביום תמורת מיטה וארוחות. אז החלטתי לנסות את זה, וזה עדיין היה רלוונטי. אמרתי להם שאני לפני צבא ולא אמרתי שאני מתכוון לעזוב תוך חודש. עבדתי שש שעות ביום והיה לי מקום לישון ואוכל. זה היה שיפור משמעותי. היו שם גם אנשים מאוד נחמדים – מנהלים ועובדים, שחלקם היו זרים – מה שהפך את כל העסק לעוד יותר מעניין.

בימים הראשונים עוד קמתי בהיסטריה, מחפש את הנשק שלי ונוגע בצוואר שלי ונזכר שאני לא עם דיסקית עליי. את זה, האמת, הייתי עושה מדי פעם גם כשהייתי ער. אבל ידעתי שלא מתחילים לחפש נפקדים עד שהסטאטוס שלהם מתחלף לעריקות, לאחר 14 ימים מחוץ לצבא. אז עבדתי מעט, ביליתי מעט וישנתי המון. למעשה, רוב הזמן ישנתי.

המצב הוסיף להשתפר – לאחר כשבועיים עבודה המנהלים באכסניה, שהיו מרוצים מהעבודה שלי, הציעו לי לעבוד שמונה שעות תמורת מיטה, אוכל ומשכורת על כל שמונה השעות. זה עשה אותי מאוד מאושר, על אף האיסור לקבל משכורת והפחד שהצבא אולי “יעקל” אותה. הרגשתי כאילו משהו עובד, סוף סוף, לטובתי. אז התחלתי לעבוד שמונה שעות ביום. זה לא היה קל – נקיון חדרים, עבודת מטבח, נקיון מדרגות וכו’. אבל זה העסיק אותי. המשכתי ככה עד שעבר החודש שאותו תכננתי לבלות באילת. נפרדתי לשלום מכולם (באחת הרגילות חזרתי לבקר) ולפני שעזבתי קניתי לי דיסקמן (מותרות באותה תקופה), כי ידעתי שאני אמור לקבל משכורת. משכתי כסף כי גם ככה עמדתי להסגיר את עצמי.

אחרי יום אחד בבית נסעתי עם אבא שלי למעצר והסגרתי את עצמי. עשיתי משהו די טפשי, אבל אז עוד לא היה לי מושג – הגעתי למעצר עם מדי א’ וקיטבג מלא, מה שהיה כאב ראש גדול עבור אנשי משטרה צבאית שם, שהיו צריכים לכתוב בדו”ח, פריט אחר פריט, מה יש בפנים. אבל על המעצר ועל הכלא אני אספר כבר בחלקים הבאים.

השירות הצבאי שלי – חלק שלישי

הקורס בשבטה

הקורס נמשך בסך הכל שישה שבועות, השלושה האחרונים על המחשבים. קורס משנה טכני נחשב קורס עדיף על קורס תותחן, או לפחות זו ההרגשה שלך כשאתה עושה אותו. האמת היא שלומדים לא מעט דברים מעניינים.

שלושת השבועות הראשונים לא היו קלים. אתה אמור לבצע עבודה די מסובכת שדורשת דיוק בזמן מאוד קצר (אני בכוונה שומר על ערפול של מה בדיוק עושים.) אבל האווירה בקורס יותר נוחה מאשר בטירונות. הדגש הוא על לימודים ולא על כושר גופני ומשמעת. גם האנשים בקורס היו מהסוג היותר איכותי, כביכול. וגם היו לנו מדריכות, שינוי מרענן לעומת הטירונות.

אחרי שלושת השבועות הראשונים הודיעו לנו שאנחנו עוברים למחשבים. זה מה שחיכיתי לו מאז שאותו סגן אלוף בבקו”ם ספר לי על ההתקדמות הטכנולוגית בחיל התותחנים. באמת התרגשתי באותו יום. כשהגענו לחדר המחשבים הבנתי עד כמה הנפילה קשה. המחשב היה יותר כמו מסוף הכנסת נתונים, שאתה מקבל ממקורות שונים. בסוף הכנסת הנתונים אתה מקבל מהקצין שאחראי עליך אישור ללחוץ “אנטר” ואז המחשב עושה את שלו. אני לא אומר שזה היה פשוט, אבל זה פשוט לא נכנס אצלי להגדרה של עבודה על מחשב. היום אני יודע כמה תמים הייתי, שחשבתי שיהיה שם משהו מעניין.

תחושת האכזבה היתה קשה מאוד. החלטתי לבקש שוב לראות קב”ן, וקבלתי קב”נית חדשה. גם היא, כמו הקב”ן של הטירונות, היתה אמפטית ואמרה שהיא מבינה אבל עדיין לא רואה סיבה לשחרר אותי מהתותחנים או מהצבא. המשכתי ככה את הקורס – פעם בשבוע פגישה אצל הקב”נית וכמה שיותר תורנויות מטבח. העבודה במטבח נתנה לי סוג של בריחה.

בסוף הקורס, שסיומו נחגג היטב, הזדכינו על כל הציוד (כולל נשקים) ונאמר לי להתייצב ביום ראשון שלאחר מכן בצומת מחניים. שם הייתי אמור לקבל את השיבוץ שלי. אותו סוף שבוע היה נורא. לא יכולתי לסבול את המחשבה שזה מה שאני אמור לעשות במהלך השירות שלי, ועדיין הייתי “נעול” על זה שאני רוצה לשרת ביחידת מחשבים. כמה דברים ששמעתי הניעו אותי לברוח: באותו זמן אמרו שהכי קל להוריד פרופיל אצל הקב”נים בכלא, וגם שאם אתה מחוץ ליחידה שלך שישים ימים ברציפות אתה אוטומטית נגרע ממנה.

ביום ראשון התעוררתי בבוקר עם הרגשה של חוסר אונים. ארזתי תיק אזרחי, ואמרתי למשפחה שלי שאני אעלה על מדים בצומת מחניים. נסעתי לתחנה המרכזית בתל אביב ומשם ירדתי לאילת לחודש.

About not giving up

There is a fine line between being determined or persistent and being stupidly stubborn. It’s the same fine line that separates the brave and the dumb.

Today I think I was just stubborn, but to tell you the truth, right now I’m happy about it. Yesterday I was at a wedding, and slept only 3 hours or so at night. That’s because I got up for my morning workout. I thought about easing it up a bit by switching today’s aerobic with tomorrow’s weight lifting, but decided against it. I did the entire aerobic exercise according to my routine, and then I did Yoga.

The strange thing is that my heart rate reached 179 bpm, 4 bpm less than my all time high. I never know in advance whether it’s going to be a rough day or a relatively easy day, heart rate-wise. I mean, today I expected it to reach at least 181. Anyway, it felt like 181 :)

השירות הצבאי שלי – חלק שני

לפני שאמשיך את הסיפור על השירות הצבאי שלי, יש שני דברים שאני רוצה להגיד:

  • לאורך כל השירות (לא רק בטירונות) עשיתי כל מה שיכולתי וכל מה שאמרו לי בצורה הכי טובה שאפשר. על זה יעידו שני הציונים שקבלתי, על הטירונות והקורס.
  • יש פעמים שאתה, הקורא, תסתכל על הדברים שאני כותב ותחשוב “אז מה? יש חיילים שעובר עליהם שירות הרבה יותר קשה והם לא בוכים על זה כמוך.” אני מסכים עם זה לגמרי. אבל אני מחשיב את הדברים שעשיתי בתור נסיון לשמור על השפיות. אם יש חיילים אחרים שמוכנים לאכול חרא, אז זו כבר בעיה שלהם. אני, באיזשהו שלב, החלטתי שמספיק לי. חוץ מזה, בוא נעשה תרגיל מחשבתי. נניח שבמדינת ישראל היה חובה לעשות צבא כמו היום, אבל גם תואר במדעי המחשב. סביר להניח שלך היה יותר קשה לעשות את התואר מאשר לי. והנקודה היא שאף אחד לא נותן לך לבחור לעשות את הצבא, ויש אנשים שפשוט לא מתאימים למסגרת הזאת. אני אחד מהם.

הטירונות בשבטה

הטירונות היתה אחד החלקים הקשים בשירות שלי. היינו ארבע כיתות במחלקה. לכל כיתה היה מ”כ. היה לי הרבה מזל לקבל מ”כ, שהיה חף מכל כוונה רעה. הערכתי אותו מאוד על זה – ההתנהגות שלו פשוט בלטה לעומת הנבזיות של המ”כים האחרים, שהיה נדמה שהם נהנים הנאה חולנית מלהעניש אותנו. הוא פשוט היה נטול פוזות של מפקד.

הייתי מדוכדך מאוד רק מעצם זה שאני שם. אבל היו עוד דברים. היה לי קשה לקבל את העובדה שהעונשים הם קולקטיביים, במיוחד לאור העובדה שהיו שם אנשים שפשוט לא רצו להיות שם, ועשו כל נסיון כדי שיעיפו אותם. למשל, היה בחור שבקביעות ובנחישות אחר לכל מסדר, אף פעם לא היה מוכן בזמן ותמיד דפק אותנו כמחלקה. אני לא מאשים אותו – הוא עשה מה שנראה לו. אבל המפקדים, שראו את זה קורה שוב ושוב לא הרגישו שזה לא הוגן להעניש את כל המחלקה בגלל בן אדם, שהיה ברור שאינו רוצה להיות שם. לצערי היו עוד כמה כמוהו. היה לי גם קשה לקבל פקודות מאנשים שלא הערכתי – כאלה שבאזרחות לא הייתי מסתכל לכיוון שלהם פעמיים. אבל תחושת הגועל הזאת נמשכה לאורך כל השירות שלי ואינה ספציפית לטירונות.

גם הרס”פ היה אכזרי במיוחד, והוא היה ידוע ככזה. כל פגישה איתו (כמחלקה) נגמרה באינסוף כפיפות מרפקים. בכלל, כפיפות המרפקים היה העונש החביב על המפקדים בשבטה. גם זה, אני חושב, היה לא בסדר. בלי שום פרופורציה להתקדמות הגופנית שלנו, היינו עושים מאות כפיפות ביום. בשבוע הראשון המחלקה שלנו פגשה את הרס”פ, ואני קבלתי שעתיים ביציאה כי פשוט לא עמדתי בעומס של כפיפות המרפקים. ביום חמישי של אותו שבוע, בשיחה השבועית עם המ”מ, קבלתי את השעתיים רשמית. לא התאפקתי ובכיתי מול כל המחלקה. אמנם בשקט, אבל כולם שמו לב.

מאותו יום הוכתרתי להיות ה”כוסית” של המחלקה. גם על ידי החיילים האחרים וגם על ידי המפקדים, למעט המ”כ שלי. זה גרם לי להיות יותר ממורמר, וממש לא היתה סיבה. השקעתי, אף פעם לא דפקתי את החיילים האחרים ואף פעם לא הייתי אחרון. אבל לא תמיד יכולתי לעצור את הדמעות, ועל זה שלמתי מחיר לאורך כל הטירונות. אפילו לקראת סוף הטירונות אחד המפקדים הציע שאני אלבש שמלה בטקס הסיום. לא היה אכפת לי, אבל מן הסתם זה לא יצא לפועל.

חוסר הרגישות של המפקדים התבטא בעוד אזורים. למשל: באחד הימים שבהם הריצו אותנו הרבה, הפעם בשביל להזיז ערמות של קרשים ממקום אחד לשני ואחר כך חזרה, כנראה שהתייבשתי. החושים שלי התערפלו, וכשאחד המפקדים דבר אליי פשוט לא שמעתי מה הוא אומר. בכוחות אחרונים אמרתי לו “אני לא שומע אותך, המפקד”, ובתמורה הוא קרב את הפה שלו לאוזן שלי וצעק לתוכה בכל הכוח: “עכשיו אתה שומע אותי, שרייבר?!”. אחר כך אחד המפקדים האחרים שהבין שאני בבעיה נתן לי לנוח ולשתות כדי להתאושש. במסיבת הסיום של הטירונות הוא עוד צחק על הקטע הזה, וטרח להביא אותי כדי לאמת את הסיפור מול המפקדים וחיילים אחרים. לתפארת מדינת ישראל, כאילו לא מספיק הושפלתי באותו יום. איזה אידיוט.

בשבוע השדאות נשברתי ובקשתי לראות קב”ן, עם המטרה הכללית של לצאת מהצבא. פשוט לא ראיתי איך אני יכול להמשיך. למזלי, אתה לא צריך לפרט למה אתה רוצה לראות קב”ן, ותוך 24 שעות הוא הגיע לשדה לפגוש (גם) אותי. ראיתי שהסיפורים על הקשיים שלי לא משנים שום דבר, והתחלתי לספר לו על פחדים שיש לי מהאחריות הגדולה של לירות פגזים. הוא המשיך להיות אמפטי ולהגיד לי שזה נורמאלי ושאני בסדר גמור. בכלל, לאורך כל הפגישות שלי עם קב”נים, תמיד הם אמרו לי שהם מבינים אבל שאין סיבה לעשות צעד דרסטי כמו לשחרר אותי מהתותחנים או מהצבא.

וככה הטירונות שלי המשיכה. אני, ה”כוסית” של המחלקה, הולך מדי פעם לקב”ן וחוזר ללא שינוי. אבל לקראת סוף הטירונות, ביום השיבוצים, הודיעו לי שנבחרתי, אחד ממעט מאוד חיילים, ללכת לקורס משנה טכני. אותו תפקיד על מחשב שהסגן אלוף במעצר בבקו”ם סיפר לי עליו. מסתבר שהקב”ן המליץ עליי לתפקיד הזה, והנתונים שלי התאימו. שמחתי מאוד על השיבוץ, שהיה יחסית יוקרתי, וציפיתי לקורס.

השירות הצבאי שלי – חלק ראשון

אחרי התלבטויות רבות החלטתי לכתוב על השירות הצבאי שלי. מי שמכיר אותי יודע שזו היתה תקופה קשה בשבילי, אבל אני בספק אם מישהו מבין עד כמה. אולי הסיפור הזה יבהיר קצת יותר.

יום הגיוס והבקו”ם

לא ממש הבנתי לאן אני הולך. אני לא יודע אם אנשים אחרים מבינים יותר או פחות מה הולך לקרות להם אבל אני, שרציתי לשרת ביחידת מחשבים, חשבתי שאני אקבל מה שאני רוצה אם אני אתעקש מספיק. לצערי זה היה רחוק מהמציאות.

ניסיתי להצהיר על כל בעיה אפשרית אבל הרופא אפילו לא הוריד נקודה אחת מהפרופיל 97 שהיה לי. לזייף בעיות רפואיות זה לא קל. אחר כך פגשתי את מי שהיה אמור להיות המ”כ שלי בטירונות בגולני. היתה לי שיחה קצרה עם המ”כ העתידי שלי:
מ”כ עתידי: אתה אח של___?
(מסתבר שאח שלי היה המפקד שלו בגולני)
אני: כן.
מ”כ עתידי: [בפליאה] ואתה לא רוצה ללכת לגולני?
אני: לא.
מ”כ עתידי: [שתיקה רועמת. אני מתאר לעצמי שהפליאה שלו מזה שאח של המפקד שלו לשעבר לא מעוניין ללכת לגולני התחלפה במשהו אחר – אולי אכזבה מאחי שלא הצליח להרעיל אותי מספיק. אבל מי יודע.]
כששמעתי שרוצים לשים אותי בגולני התקשיתי להאמין אבל כבר למדתי, אחרי שישבתי עם שאר החלאות שניסו להוריד פרופיל, שהדבר הבא שאני יכול לעשות זה לא להתפנות – כלומר פשוט לא לעלות על האוטובוס ליחידה. וזה מה שעשיתי.

התוצאה המיידית היתה שליחה למעצר בבקו”ם. במעצר בבקו”ם יש פושעים – חיילי משטרה צבאית שעושים לעצורים דברים שאסור להם לעשות. למשל להריץ אותך עם הקיטבגים הלוך וחזור או לתת לך לעשות כפיפות מרפקים עם הקיטבג על הגב, וכל זה ביום השני או השלישי לגיוס ללא אימון או שום דבר שקשור לסרגל האימונים של החיילים. לצערי, זה רק קצה המזלג. ההתעללויות האמיתיות היו נפשיות. זה מתחיל בזה שהם נותנים לך להחזיק קיטבג מעל הראש ומאיימים עליך במאסר בכלא אם אתה מוריד אותו. וכל “טעות” כביכול שאתה עושה, כמו לזוז קצת או לגנוח, מוסיפה לך ימים במאסר העתידי. הם מנופפים בטופס מול הפנים שלך, כשהם יודעים שזה שקר מוחלט. בנוסף, בארוחות, חיילים שכבר הסכימו ללכת ליחידות שלהם מקבלים יחס מועדף כמו אוכל יותר טוב ויותר זמן לאכול (הסיבה שהם לא משוחררים ישר היא שהם גם ככה יכולים להיות מסופחים מחדש ליחידות שלהם רק למחרת, אז הם מבלים את הלילה בשינה במעצר בתנאים טובים יותר, כמובן, מהחיילים שעדיין לא הסכימו להתפנות).

עמדתי בהתעללויות. לא נתתי לצעקות שלהם להשפיע עליי והאיומים שלהם, למרות שהפחידו אותי, לא הסיטו אותי מהמחשבה שאם אני אתעקש מספיק אני אקבל מה שאני רוצה. אז הגיע קצין בדרגת סגן אלוף, שעבר בין הסרבנים ודבר איתם. אותי הוא לקח הצידה. הוא אמר לי שהנתונים שלי (פרופיל 97 וקב”א קצונה) מראים שאני איכותי יותר מהסרבן הטיפוסי. הוא ספר לי שהיתה טעות באיתור במקרה שלי, ובגלל זה לא זומנתי לגיבושים למיניהם או לטיס. מאחר ורציתי תפקיד ביחידת מחשוב, הוא ספר לי על ההתקדמויות שיש בחיל תותחנים מבחינת מחשבים. הייתי עייף ומותש, ולמען האמת הוא הצליח להלהיב אותי לגבי התפקיד. להזכירכם – מדובר ביום השני שלי לגיוס. עוד לא ידעתי שום דבר.

השחרור מהמעצר בבקו”ם היה הזוי. קודם כל, אתה מרגיש כאילו יצאת אחרי כמה שנים בכלא. אבל זה לא החלק הכי הזוי. לקחו את כל המשוחררים אל איזה שהוא קצין שאחראי על המעצר, שאמר לנו ברצינות תהומית שהוא שמע (אין לי מושג ממי) שעברנו את ההתעללויות במעצר, ושזה לא יחזור שנית. אז עוד לא הבנתי מה זה אומר, אבל היום אני חושב שזה פשוט מין טקס קבוע שעושים למשוחררי מעצר בקו”ם כדי שלא יתלוננו על מה שעברו. למזלם, לא ידעתי מספיק בזמנו, ובטח לא חשבתי שאני, פושע שכמוני, יכול להתלונן על המערכת שהרגע שחררה אותי.

אחר כך הייתי בבקו”ם כמה ימים, יחד עם שאר הנפלים שלא יכלו או לא רצו ללכת ליחידות שלהם. בבוא היום עליתי על האוטובוס לשבטה, ללא התנגדות ואפילו עם קצת ציפייה.

An idea on how to fight adware/spyware

This is a short idea… adware and spyware authors rely on connecting to some of Windows’ (or Internet Explorer’s) services through the Windows Registry. Generally speaking, there’s a DLL somewhere, which is pointed to by a GUID in the registry.

It’s possible to know, from the DLL, which interfaces the classes inside implement and implement their interfaces yourself. Then, by changing the pointing GUID in the registry to a new DLL, which implements the same interfaces, Windows will load your stub DLL (which does nothing, for example) and this will disable the malicious software.

I admit that I didn’t look into it in enough detail to make sure it works, and right now I don’t feel like infesting my computer with crapware (nor am I going to buy virtual PC software) so I’m just wondering if it’s a good idea.

Gizmo Blogs

Here are two gizmo blogs, which I visit regularly: Gizmodo and Engadget. It’s not only because of the cool stuff that they show there, it’s also the way they present it – with a lot of humor and a cynical attitude, which goes well with the weird products some companies choose to manufacture.

Pluggable Compiler

While reading this post about C# 3.0 on MSDN Blogs I thought about an idea to make pluggable compilers. Let me explain:

In every programming language the language designers have to decide which features go into the language and which features stay out. These decisions are crucial to the development of a language and the rate of adoption of it. Once a decision to include a language feature is made, it cannot be undone.

So the idea is to make the compiler pluggable, in the sense that you could include lingual features you’re interested in and exclude others. This could be used to streamline the development style in a team of programmers, for example. In the companies that I have worked for so far, using advanced programming techniques, which were great to use but you had to go through a learning curve to understand, was frowned upon. In production code there’s not always room for creativity at the price of code readability.

A pluggable compiler won’t be easy to make. It will have include a parser, which will know to which compiler plugin it should address when it finds a certain syntax, and different feature syntaxes may interfere with one another. Now I’m wondering if it is even possible to make a plugin-based compiler. Maybe just having the possibility of turning off some language features could be nice. But it’s just an idea.

MLRS – My Little Relay Station

Previously, I wrote about experimenting with TAPI3. TAPI3 is Microsoft’s implementation of a Telephony API for Windows. One of the new things in TAPI3 (except for being implemented using COM) is that in TAPI3 the abstraction of the API goes beyond phone devices, and also includes H323 (which is a Voice over IP protocol) telephony.

Seeing that I thought to myself that a nice project would be to create a way to use your home computer to make local phone calls over the Internet. For example, let’s say you travel outside your country to a place where there is an Internet connection. The idea was that you would connect to your computer at home, instruct it to dial (using a modem) and talk to a person in your local area.

For a while I thought this idea could even be extended to a peer-to-peer network of people allowing calls to be made using their computers while they are out of their homes. Think about it – a person goes to work and leaves her phone line unused for all that time of the day when she is at work. This line can be used, by people who live far away, to make free calls (assuming local calls are free).

However, today phone rates are dropping as more and more VoIP infrastructures are being established. The relay station idea is no longer such a big motivator for people to use. Maybe the peer-to-peer thing can be implemented with a different technology, which is available today, in an easier way.

I wrote some code to get the MLRS to work. Unfortunately, I had a problem with my computer’s crappy hardware (or at least I think that was the problem), so I stopped developing this one.

Oh, and one more thing… I know that MLRS also stands for Multiple Launch Rocket System. The pun is definitely intended.

The Daily WTF

The Daily WTF is a forum style website, but is actually a blog where you can see, every day, examples of the funniest “design patterns” and code you have ever seen. Code samples that will truly make you go “WTF??!!” to the point of disbelief that anyone actually wrote them.