“Hold fast to dreams, for if dreams die, life is a broken winged bird that cannot fly.” – Langston Hughes
אני, ג’ובניק
התפלאתי שהמקום שהייתי אמור להגיע אליו אחרי השחרור מהכלא זו יחידת התותחנים שלי, אבל ידעתי שאני כבר עם פרופיל 64 וקל”ב, אז נסעתי לשם עם ספר ודיסקמן. שם התברר לי שהם חושבים לשבץ אותי בתפקיד שלי ליחידה. זה היה מלחיץ, אבל אמרתי להם שיש לי פרופיל 64 וקל”ב. הם בדקו, אישרו ושלחו אותי למחרת לפיקוד צפון. הפרטים אחר כך משעממים – עשיתי את כל התהליך: פיקוד צפון, מפח”ש, בקו”ם, שוב מפח”ש (כי הם שכחו לתת לי איזה טופס) ולבסוף יחידת הממתינים לשיבוץ מחדש בבקו”ם. כל העסק לקח בסביבות שבוע.
כמה ימים בבקו”ם – הייתי מגיע בבוקר, יושב ולא עושה כלום בהמתנה לקצין השיבוצים והולך אחר הצהריים. עד שהגיע תורי להיכנס לקצין השיבוצים. זה היה הרגע שחיכיתי לו מאז שהתחלתי לעשות צרות בצבא. ההזדמנות שלי לקבל שיבוץ למשהו שאני באמת רוצה. על אף כל התלאות ולמרות כל הרצון לצאת מהצבא, קיוויתי שאולי סוף סוף אני אקבל שיבוץ ביחידת מחשבים. נכנסתי אל החדר. קצין השיבוצים ישב שם, מעיין בתיק שלי.
קצין שיבוצים: “עמית שרייבר?”
אני: “כן, המפקד”
קצין שיבוצים: “מה היית רוצה לעשות בצבא?”
אני: “מחשבים”
קצין שיבוצים: “מחשבים לא תקבל. אתה יכול לבחור אפסנאי או טבח”
אני: “אז אני לא רוצה שום דבר”
קצין שיבוצים: “אתה קורא לעצמך חייל? אתה לא ראוי לשרת בצבא!! בלה בלה בלה… צא החוצה!”
ובשיחה הזאת, שלקחה בערך דקה וחצי, נסתם הגולל על ה”חלום” שלי לשרת במחשבים בצבא. אבל היתה לזה גם תוצאה חיובית – הייתי חסר מקצוע. או, כמו שהצבא מכנה את המקצוע “חסר מקצוע”, עובד כללי (0040). אחר כך התחילה ההצבה מחדש שלי, שגם היא פרט משעמם, והגעתי אל הבסיס שבו עשיתי את שאר השירות שלי – בסיס תחזוקה של ג’ובניקים קרוב לבית. הבסיס היה, מבחינת שטח, שייך ברובו לתחזוקה, אבל גם יחידת הקישור של כל האוגדה ישבה בו. זה הפך את המקום להרבה יותר מעניין – היו שם הרבה בנות ואנשים יותר איכותיים, באופן כללי, מחייל התחזוקה הממוצע.
והיה שם גם את אריאל. אריאל למד איתי בתיכון, אפילו באותה כיתה למשך שנה אחת, אבל לא יצא לנו להכיר בבית הספר. הפכתי להיות עובד רס”ר, לפחות בהתחלה. אריאל דיבר עם הרס”ר ודאג שלא ידפקו אותי בשמירות או בכלל. בסיס כזה היה מלא קומבינות, ואני לא בדיוק הבן אדם שיודע לעשות קומבינות.
מפקד הבסיס היה אידיוט בשם יוסי. כשאני הגעתי לבסיס הוא בדיוק נכנס לתפקיד והשליט טרור. הוא היה מסתכל על כולם במבט מזלזל ומשפיל, ולא פספס שום הזדמנות להראות כמה כוח יש לו. הוא היה בקיא בחוקי הצבא בצורה יוצאת דופן וניצל את זה כדי לשחק על הגבול בין החוקי ללא-חוקי של “מה אפשר לעשות לחיילים”. מחיילים פחות היה אכפת לו, אבל הצבע של הבניינים ושל שער הכניסה היו ממש חשובים. פעם אחת אריאל עשה איזה גוון של טורקיז שמאוד מצא חן בעיניו, ובגוון הזה נצבעו הרבה דברים בבסיס. הרבה אחר כך, כשהוא עבר לבסיס אחר, הוא התקשר לאריאל במיוחד בשביל לשאול אותו מה היה היחס בין הצבעים בתערובת של הצבע ההוא. אבל זה לא ממש קשור לסיפור שלי.
בעודי מסתגל לעובדה שאהיה עובד רס”ר שנתיים וחצי, בישרו לי שיש לי ראיון עם צביקה (לשעבר מפקד הבסיס ובאותו זמן קצין תחזוקה אוגדתי). בשלב זה אני חייב לעצור את הסיפור ולהגדיר את המונח ראיון. במילון המונח ראיון מוגדר בצורה הבאה: “פגישה רשמית ואישית, בפרט אחת שנועדה להעריך את כישוריו של מועמד.” בצבא המונח מוגדר בצורה הבאה: “דרך ממש מסובכת לאחל לחייל בהצלחה.” לראיונות בצבא אין שום משמעות. או, יותר נכון, אם היתה להם משמעות אז היא כבר לא היתה קיימת כשאני הייתי בצבא.
ועכשיו להמשך הסיפור. ידעתי שהראיון עם צביקה זה אות מבשר רעות. השאלתי מחבר טייפ מנהלים ושמתי אותו בכיס. הנסיון שלי עם קצינים שצועקים עליי כבר לימד אותי משהו, אז התכוונתי להקליט את כל השיחה עם צביקה. אבל כשקראו לי להיכנס לחדר שבו נערך הראיון השתפנתי ולא לחצתי על כפתור ההקלטה. אני די מצטער על זה, כי היתה לנו שיחה מאוד משעשעת. משהו כזה:
צביקה: “עמית, במסגרת עבודה שנערכה באוגדה למצוא חיילים בעלי פוטנציאל ולשלוח אותם לקורסים נבחרתם, אתה ועוד חייל, ללכת לקורס מש”קי תחזוקה. מה דעתך?”
אני: “זה מאוד מחמיא לי, אבל אני לא מעוניין.”
צביקה: “אנשים כמוך הורסים את המדינה!! כל היום יושבים ורואים טלוויזיה ולא אכפת לכם מכלום!!!! בלה בלה בלה… אתה הולך לקורס.. בלה בלה בלה… עכשיו עוף מכאן.”
הוא באמת צעק את המשפט עם הטלוויזיה. לצערי, אין לי הקלטה של זה אבל עד היום יש לי את סיכום הראיון שבו “עכשיו עוף מכאן” תורגם בעדינות ל”אחלתי לחייל בהצלחה”.
כל הסיפור הזה היה בערך שלושה חודשים אחרי שהגעתי לבסיס. כבר שמעתי את אילת קוראת לי, אבל כבר לא היה לי כוח אז ביום תחילת הקורס הגעתי לבסיס במקום לקורס. ככה זה נחשב רק סירוב פקודה ולא נפקדות. הרס”ר של הבסיס דבר בשבילי עם יוסי, למזלי, וקיבלתי רק שבוע ריתוק. אחר כך העבירו אותי לעבוד במחסנים עקב חוסר כוח אדם שם. ב”ראיון” שעשו לי הובטח לי שיחזירו אותי להיות עובד רס”ר ברגע שיגיע חייל נוסף למחסנים. זה לא קרה. עברתי לעבוד תחת נגד בשם יוסף, שבזכותו הצלחתי להחזיק מעמד בבסיס עד סוף השירות. אני לא יודע אם להודות לו על זה או לא, אבל בכל אופן – הוא היה המפקד הכי טוב שהיה לי כל השירות. עד היום, כשאני פוגש אותו במילואים, אני נותן לו חיבוק ששמור רק לחברים טובים.
העבודה במחסנים היתה בעיקר פיזית – סחיבה, צביעה, מיון, תחזוקת רכבים, הכנה לביקורות ועוד הרבה דברים אחרים לא הכי נעימים. תמיד ששואלים אותי באיזה בסיס שירתתי, אני אומר: “מכירים שאתה נוסע בכביש ___ ויש בניינים צבועים בחלקם העליון במין חום בז’ כזה ולמטה בפס חום כהה? אני צבעתי אותם.” למען האמת דווקא את הבניינים לא אני צבעתי, אבל את רוב הרכבים שבבסיס כן (כמה מאות).
לאט לאט התחילו להבין שיש לי כישורים בתחום המחשבים. בעזרתי המסמכים שיצאו מלשכתו של יוסי היו יותר ויותר יפים. עם הכנסת ציוד מחשבים חדש יותר יצאו גם כל מיני דיאגרמות וגרפים. גם בקישור האוגדה (שישבו בבסיס) שמו לב לזה, והתחלתי לעזור למפקד מרכז הגיוס. באיזה שהוא שלב התחלתי לבקש שהוא יעביר אותי אליו, שם אני אהיה הרבה יותר מועיל. אבל כמובן שיוסי לא הסכים לוותר עליי, למרות הלחץ שהופעל עליו. שנה וחצי אחר כך, כשהגיע המחליף של יוסי, שוקי, עשו לי עוד “ראיון” שבו יוסי שאל אותי אם לפני שהוא עוזב אני מעוניין לעבור לקישור. שוקי גם היה שם וביקש בכל לשון של בקשה שאני אשאר עוד שלושה חודשים, ואם עדיין אני ארצה לעזוב הוא ייתן לי ללכת. אז הסכמתי.
במהלך שלושת החודשים האלה הצטרפתי לאריאל והפכתי להיות סמב”ץ ביחידה. זה היה תפקיד “יוקרתי” כי הסמב”צים היו כפופים ישירות למפקד היחידה, והיתה להם גישה יחסית חופשית אליו. בסך הכל שוקי היה נחמד, אבל עדיין רציתי לעזוב אל הקישור, וכשהגיע היום גם בקשתי ממנו את זה. להפתעתי, הוא סרב. הזכרתי לו שזה היה הסיכום, אבל הוא קשקש משהו על זה שיש ביקורת (תמיד היתה איזה ביקורת בפתח) ושאין מספיק אנשים (אף פעם לא היו מספיק אנשים). אז קבלתי אותו בנציב קבילות חיילים.
אני יודע שהייתי מאוד תמים בקטעים האלה. היתה לי הזדמנות לעזוב כשהציעו לי, ונפלתי בפח על ידי מפקד (בדרגת סגן אלוף) שנראה לי בן אדם טוב ואמין. אבל נניח לרגע שזה בסדר – אני בבסיס עם מפקדים מפגרים שלא יכולים לעמוד במילה שלהם ועושים קומבינות על הגב של החיילים. אבל כשפניתי לנציב קבילות חיילים, ובסוף תהליך בדיקת הקבילה נמצא שצדקתי ושבסיכום ראיון שנעשה לי הובטח לי משהו ולא קויים, ציפיתי שלפחות ייעשה צדק ויקרה הדבר הזה שהבטיחו לי. אבל מסתבר שלא. נציב קבילות חיילים מצא את התלונה שלי מוצדקת והבטיח לי ש”שוקי לעולם לא יבטיח עוד פעם משהו ולא יקיים”. לי זה כבר לא עזר. בשלב הזה כבר ממש שנאתי את הצבא, אבל המשכתי עד סוף השירות (עוד כחצי שנה) כסמב”ץ תחת פיקודו של שוקי.
לקראת השחרור עשיתי את המעשה הכי חכם, שעבורו כל מה שעשיתי היה שווה – ביקשתי ממפקד מרכז הגיוס להיות שייך ליחידת המפיצים של האוגדה במילואים. למעשה עשיתי את הקומבינה היחידה בכל השירות שלי. ואכן, ביום השחרור בבקו”ם, חיכה לקצין השיבוצים מכתב שבזכותו שיבצו אותי ליחידת מפיצים. היום אני עדיין משרת שם. על פי נתוני הצבא התפקיד שלי ביחידה הוא, למרבה האירוניה, קצין מחשב.
עדכון: שוחררתי משירות מילואים בשנת 2016 נדמה לי. במהלך כל ה-20 שנים ש”עשיתי” מילואים, השתתפתי אולי בסך הכל ב-15 ימי מילואים, וגם זו הגזמה לדעתי. גם “השתתפתי” במלחמת לבנון השניה וקיבלתי סיכה. התביישתי אפילו להראות אותה. בכל אופן, הקומבינה השתלמה. טוב שלא הלכתי לקורס מש”קי תחזוקה וטוב שדיברתי עם מפקד מרכז הגיוס לקראת השחרור.
I don’t agree!!!!
WE HAD LOTS OF GOOD TIMES!!!!!!!!!!
I know we did :)
But you know what I always say – you take things far more easily than me.
I heard that there are people still looking for electric powder.