אילת
החודש באילת היה שונה. הוא התחיל ביומיים, שבהם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. יותר נכון, ביום הראשון לא ידעתי בכלל מה לעשות עם עצמי וביום השני היה כבר יותר טוב. בכל אופן, את היום הראשון ביליתי בשכיבה בצל על חלקת דשא עם עוד כמה בטלנים. אין לי מושג מה הם עשו שם, אבל אני מניח שלכל אחד היה את הסיפור שלו. קראתי ספר רוב הזמן, ונמנמתי לא מעט. גם ניסיתי לתכנן מה לעשות עם כמה מאות השקלים שמשכתי עוד בחיפה. הכוונה שלי היתה לא להשתמש בכרטיס הכספומט שלי לאורך כל התקופה, כדי שלא יידעו איפה אני.
את הלילה של היום הראשון ביליתי על החוף. זו היתה שינה ממש גרועה. קולות מוזיקת הטרנס של המועדונים בסביבה הדהדו כמעט עד הבוקר, אנשים עברו לידי ודברו והגב שלי כאב מהשכיבה על הגב. ישנתי ככה כי הייתי חייב להיות בתנוחה שתתן לי לשמור על כל הדברים שלי. את התיק קשרתי לעמוד קטן שלידו ישנתי, את הארנק הכנסתי מתחת למכנסיים בין הרגליים, ואת הנעליים קשרתי אליי איכשהו.
ביום השני התעוררתי מאוד מוקדם. הלכתי לקנות לחמניה ונקניק, שקיוויתי שיחזיקו אותי מספיק זמן. המחיר שלהם הפתיע אותי, והבנתי שאני חייב להתחיל לחפש עבודה. נסיון העבודה שלי עד אז הסתכם בעיקר בשטיפת כלים וקצת בעבודה על מחשבים, אבל זה כבר לא רלוונטי. עברתי בין מלונות והצעתי את עצמי כשוטף כלים, אך נעניתי בסירוב ברובם. במלון אחד שאלו אותי אם ארצה להיות מלצר, אבל לא היו לי בגדים מתאימים ולקנות בגדים היה מסובך מדי באותו זמן. המצב לא נראה טוב.
התקשרתי הביתה והודעתי שהכל בסדר. לא חשבתי על זה שאולי כולם מחפשים אותי. אחר כך התברר לי שכולם היו מודאגים. עד היום אני לא יודע להסביר למה לא התקשרתי, אבל באופן כללי לאורך כל התהפוכות שלי בצבא היתה לי הרגשה ש”מישהו אחר מנווט את הספינה” או שאני על “טייס אוטומטי” (אלה עברותים גסים של פתגמים מאנגלית, אבל אתם מבינים את הכוונה). אני אדבר על זה שוב כשאני אסיים את כל הסיפור על השירות. בכל אופן, לאורך כל תקופת העריקות לא אמרתי איפה אני לאף אחד. סיפור שתמיד משעשע אותי זה שאנשי שלישות ומשטרה צבאית ביקרו אצל אבא שלי בבית וניסו לרמוז לו שוב ושוב שאולי הוא יודע איפה אני. אבא שלי כמעט זרק אותם מהבית, או לפחות ככה שמעתי.
עוד לילה על החוף, באותה נקודה ליד העמוד – סוס מנצח לא מחליפים (מה יש לי היום עם הפתגמים האלה?). ביום השלישי החלטתי לנסות למצוא עבודה באכסניה, ששהיתי בה עם חברים שנתיים לפני כן. אז, ביום היציאה מהאכסניה, שמנו לב לשלט שאמר שאפשר לעבוד שש שעות ביום תמורת מיטה וארוחות. אז החלטתי לנסות את זה, וזה עדיין היה רלוונטי. אמרתי להם שאני לפני צבא ולא אמרתי שאני מתכוון לעזוב תוך חודש. עבדתי שש שעות ביום והיה לי מקום לישון ואוכל. זה היה שיפור משמעותי. היו שם גם אנשים מאוד נחמדים – מנהלים ועובדים, שחלקם היו זרים – מה שהפך את כל העסק לעוד יותר מעניין.
בימים הראשונים עוד קמתי בהיסטריה, מחפש את הנשק שלי ונוגע בצוואר שלי ונזכר שאני לא עם דיסקית עליי. את זה, האמת, הייתי עושה מדי פעם גם כשהייתי ער. אבל ידעתי שלא מתחילים לחפש נפקדים עד שהסטאטוס שלהם מתחלף לעריקות, לאחר 14 ימים מחוץ לצבא. אז עבדתי מעט, ביליתי מעט וישנתי המון. למעשה, רוב הזמן ישנתי.
המצב הוסיף להשתפר – לאחר כשבועיים עבודה המנהלים באכסניה, שהיו מרוצים מהעבודה שלי, הציעו לי לעבוד שמונה שעות תמורת מיטה, אוכל ומשכורת על כל שמונה השעות. זה עשה אותי מאוד מאושר, על אף האיסור לקבל משכורת והפחד שהצבא אולי “יעקל” אותה. הרגשתי כאילו משהו עובד, סוף סוף, לטובתי. אז התחלתי לעבוד שמונה שעות ביום. זה לא היה קל – נקיון חדרים, עבודת מטבח, נקיון מדרגות וכו’. אבל זה העסיק אותי. המשכתי ככה עד שעבר החודש שאותו תכננתי לבלות באילת. נפרדתי לשלום מכולם (באחת הרגילות חזרתי לבקר) ולפני שעזבתי קניתי לי דיסקמן (מותרות באותה תקופה), כי ידעתי שאני אמור לקבל משכורת. משכתי כסף כי גם ככה עמדתי להסגיר את עצמי.
אחרי יום אחד בבית נסעתי עם אבא שלי למעצר והסגרתי את עצמי. עשיתי משהו די טפשי, אבל אז עוד לא היה לי מושג – הגעתי למעצר עם מדי א’ וקיטבג מלא, מה שהיה כאב ראש גדול עבור אנשי משטרה צבאית שם, שהיו צריכים לכתוב בדו”ח, פריט אחר פריט, מה יש בפנים. אבל על המעצר ועל הכלא אני אספר כבר בחלקים הבאים.