השירות הצבאי שלי – חלק שני

לפני שאמשיך את הסיפור על השירות הצבאי שלי, יש שני דברים שאני רוצה להגיד:

  • לאורך כל השירות (לא רק בטירונות) עשיתי כל מה שיכולתי וכל מה שאמרו לי בצורה הכי טובה שאפשר. על זה יעידו שני הציונים שקבלתי, על הטירונות והקורס.
  • יש פעמים שאתה, הקורא, תסתכל על הדברים שאני כותב ותחשוב “אז מה? יש חיילים שעובר עליהם שירות הרבה יותר קשה והם לא בוכים על זה כמוך.” אני מסכים עם זה לגמרי. אבל אני מחשיב את הדברים שעשיתי בתור נסיון לשמור על השפיות. אם יש חיילים אחרים שמוכנים לאכול חרא, אז זו כבר בעיה שלהם. אני, באיזשהו שלב, החלטתי שמספיק לי. חוץ מזה, בוא נעשה תרגיל מחשבתי. נניח שבמדינת ישראל היה חובה לעשות צבא כמו היום, אבל גם תואר במדעי המחשב. סביר להניח שלך היה יותר קשה לעשות את התואר מאשר לי. והנקודה היא שאף אחד לא נותן לך לבחור לעשות את הצבא, ויש אנשים שפשוט לא מתאימים למסגרת הזאת. אני אחד מהם.

הטירונות בשבטה

הטירונות היתה אחד החלקים הקשים בשירות שלי. היינו ארבע כיתות במחלקה. לכל כיתה היה מ”כ. היה לי הרבה מזל לקבל מ”כ, שהיה חף מכל כוונה רעה. הערכתי אותו מאוד על זה – ההתנהגות שלו פשוט בלטה לעומת הנבזיות של המ”כים האחרים, שהיה נדמה שהם נהנים הנאה חולנית מלהעניש אותנו. הוא פשוט היה נטול פוזות של מפקד.

הייתי מדוכדך מאוד רק מעצם זה שאני שם. אבל היו עוד דברים. היה לי קשה לקבל את העובדה שהעונשים הם קולקטיביים, במיוחד לאור העובדה שהיו שם אנשים שפשוט לא רצו להיות שם, ועשו כל נסיון כדי שיעיפו אותם. למשל, היה בחור שבקביעות ובנחישות אחר לכל מסדר, אף פעם לא היה מוכן בזמן ותמיד דפק אותנו כמחלקה. אני לא מאשים אותו – הוא עשה מה שנראה לו. אבל המפקדים, שראו את זה קורה שוב ושוב לא הרגישו שזה לא הוגן להעניש את כל המחלקה בגלל בן אדם, שהיה ברור שאינו רוצה להיות שם. לצערי היו עוד כמה כמוהו. היה לי גם קשה לקבל פקודות מאנשים שלא הערכתי – כאלה שבאזרחות לא הייתי מסתכל לכיוון שלהם פעמיים. אבל תחושת הגועל הזאת נמשכה לאורך כל השירות שלי ואינה ספציפית לטירונות.

גם הרס”פ היה אכזרי במיוחד, והוא היה ידוע ככזה. כל פגישה איתו (כמחלקה) נגמרה באינסוף כפיפות מרפקים. בכלל, כפיפות המרפקים היה העונש החביב על המפקדים בשבטה. גם זה, אני חושב, היה לא בסדר. בלי שום פרופורציה להתקדמות הגופנית שלנו, היינו עושים מאות כפיפות ביום. בשבוע הראשון המחלקה שלנו פגשה את הרס”פ, ואני קבלתי שעתיים ביציאה כי פשוט לא עמדתי בעומס של כפיפות המרפקים. ביום חמישי של אותו שבוע, בשיחה השבועית עם המ”מ, קבלתי את השעתיים רשמית. לא התאפקתי ובכיתי מול כל המחלקה. אמנם בשקט, אבל כולם שמו לב.

מאותו יום הוכתרתי להיות ה”כוסית” של המחלקה. גם על ידי החיילים האחרים וגם על ידי המפקדים, למעט המ”כ שלי. זה גרם לי להיות יותר ממורמר, וממש לא היתה סיבה. השקעתי, אף פעם לא דפקתי את החיילים האחרים ואף פעם לא הייתי אחרון. אבל לא תמיד יכולתי לעצור את הדמעות, ועל זה שלמתי מחיר לאורך כל הטירונות. אפילו לקראת סוף הטירונות אחד המפקדים הציע שאני אלבש שמלה בטקס הסיום. לא היה אכפת לי, אבל מן הסתם זה לא יצא לפועל.

חוסר הרגישות של המפקדים התבטא בעוד אזורים. למשל: באחד הימים שבהם הריצו אותנו הרבה, הפעם בשביל להזיז ערמות של קרשים ממקום אחד לשני ואחר כך חזרה, כנראה שהתייבשתי. החושים שלי התערפלו, וכשאחד המפקדים דבר אליי פשוט לא שמעתי מה הוא אומר. בכוחות אחרונים אמרתי לו “אני לא שומע אותך, המפקד”, ובתמורה הוא קרב את הפה שלו לאוזן שלי וצעק לתוכה בכל הכוח: “עכשיו אתה שומע אותי, שרייבר?!”. אחר כך אחד המפקדים האחרים שהבין שאני בבעיה נתן לי לנוח ולשתות כדי להתאושש. במסיבת הסיום של הטירונות הוא עוד צחק על הקטע הזה, וטרח להביא אותי כדי לאמת את הסיפור מול המפקדים וחיילים אחרים. לתפארת מדינת ישראל, כאילו לא מספיק הושפלתי באותו יום. איזה אידיוט.

בשבוע השדאות נשברתי ובקשתי לראות קב”ן, עם המטרה הכללית של לצאת מהצבא. פשוט לא ראיתי איך אני יכול להמשיך. למזלי, אתה לא צריך לפרט למה אתה רוצה לראות קב”ן, ותוך 24 שעות הוא הגיע לשדה לפגוש (גם) אותי. ראיתי שהסיפורים על הקשיים שלי לא משנים שום דבר, והתחלתי לספר לו על פחדים שיש לי מהאחריות הגדולה של לירות פגזים. הוא המשיך להיות אמפטי ולהגיד לי שזה נורמאלי ושאני בסדר גמור. בכלל, לאורך כל הפגישות שלי עם קב”נים, תמיד הם אמרו לי שהם מבינים אבל שאין סיבה לעשות צעד דרסטי כמו לשחרר אותי מהתותחנים או מהצבא.

וככה הטירונות שלי המשיכה. אני, ה”כוסית” של המחלקה, הולך מדי פעם לקב”ן וחוזר ללא שינוי. אבל לקראת סוף הטירונות, ביום השיבוצים, הודיעו לי שנבחרתי, אחד ממעט מאוד חיילים, ללכת לקורס משנה טכני. אותו תפקיד על מחשב שהסגן אלוף במעצר בבקו”ם סיפר לי עליו. מסתבר שהקב”ן המליץ עליי לתפקיד הזה, והנתונים שלי התאימו. שמחתי מאוד על השיבוץ, שהיה יחסית יוקרתי, וציפיתי לקורס.

השירות הצבאי שלי – חלק ראשון

אחרי התלבטויות רבות החלטתי לכתוב על השירות הצבאי שלי. מי שמכיר אותי יודע שזו היתה תקופה קשה בשבילי, אבל אני בספק אם מישהו מבין עד כמה. אולי הסיפור הזה יבהיר קצת יותר.

יום הגיוס והבקו”ם

לא ממש הבנתי לאן אני הולך. אני לא יודע אם אנשים אחרים מבינים יותר או פחות מה הולך לקרות להם אבל אני, שרציתי לשרת ביחידת מחשבים, חשבתי שאני אקבל מה שאני רוצה אם אני אתעקש מספיק. לצערי זה היה רחוק מהמציאות.

ניסיתי להצהיר על כל בעיה אפשרית אבל הרופא אפילו לא הוריד נקודה אחת מהפרופיל 97 שהיה לי. לזייף בעיות רפואיות זה לא קל. אחר כך פגשתי את מי שהיה אמור להיות המ”כ שלי בטירונות בגולני. היתה לי שיחה קצרה עם המ”כ העתידי שלי:
מ”כ עתידי: אתה אח של___?
(מסתבר שאח שלי היה המפקד שלו בגולני)
אני: כן.
מ”כ עתידי: [בפליאה] ואתה לא רוצה ללכת לגולני?
אני: לא.
מ”כ עתידי: [שתיקה רועמת. אני מתאר לעצמי שהפליאה שלו מזה שאח של המפקד שלו לשעבר לא מעוניין ללכת לגולני התחלפה במשהו אחר – אולי אכזבה מאחי שלא הצליח להרעיל אותי מספיק. אבל מי יודע.]
כששמעתי שרוצים לשים אותי בגולני התקשיתי להאמין אבל כבר למדתי, אחרי שישבתי עם שאר החלאות שניסו להוריד פרופיל, שהדבר הבא שאני יכול לעשות זה לא להתפנות – כלומר פשוט לא לעלות על האוטובוס ליחידה. וזה מה שעשיתי.

התוצאה המיידית היתה שליחה למעצר בבקו”ם. במעצר בבקו”ם יש פושעים – חיילי משטרה צבאית שעושים לעצורים דברים שאסור להם לעשות. למשל להריץ אותך עם הקיטבגים הלוך וחזור או לתת לך לעשות כפיפות מרפקים עם הקיטבג על הגב, וכל זה ביום השני או השלישי לגיוס ללא אימון או שום דבר שקשור לסרגל האימונים של החיילים. לצערי, זה רק קצה המזלג. ההתעללויות האמיתיות היו נפשיות. זה מתחיל בזה שהם נותנים לך להחזיק קיטבג מעל הראש ומאיימים עליך במאסר בכלא אם אתה מוריד אותו. וכל “טעות” כביכול שאתה עושה, כמו לזוז קצת או לגנוח, מוסיפה לך ימים במאסר העתידי. הם מנופפים בטופס מול הפנים שלך, כשהם יודעים שזה שקר מוחלט. בנוסף, בארוחות, חיילים שכבר הסכימו ללכת ליחידות שלהם מקבלים יחס מועדף כמו אוכל יותר טוב ויותר זמן לאכול (הסיבה שהם לא משוחררים ישר היא שהם גם ככה יכולים להיות מסופחים מחדש ליחידות שלהם רק למחרת, אז הם מבלים את הלילה בשינה במעצר בתנאים טובים יותר, כמובן, מהחיילים שעדיין לא הסכימו להתפנות).

עמדתי בהתעללויות. לא נתתי לצעקות שלהם להשפיע עליי והאיומים שלהם, למרות שהפחידו אותי, לא הסיטו אותי מהמחשבה שאם אני אתעקש מספיק אני אקבל מה שאני רוצה. אז הגיע קצין בדרגת סגן אלוף, שעבר בין הסרבנים ודבר איתם. אותי הוא לקח הצידה. הוא אמר לי שהנתונים שלי (פרופיל 97 וקב”א קצונה) מראים שאני איכותי יותר מהסרבן הטיפוסי. הוא ספר לי שהיתה טעות באיתור במקרה שלי, ובגלל זה לא זומנתי לגיבושים למיניהם או לטיס. מאחר ורציתי תפקיד ביחידת מחשוב, הוא ספר לי על ההתקדמויות שיש בחיל תותחנים מבחינת מחשבים. הייתי עייף ומותש, ולמען האמת הוא הצליח להלהיב אותי לגבי התפקיד. להזכירכם – מדובר ביום השני שלי לגיוס. עוד לא ידעתי שום דבר.

השחרור מהמעצר בבקו”ם היה הזוי. קודם כל, אתה מרגיש כאילו יצאת אחרי כמה שנים בכלא. אבל זה לא החלק הכי הזוי. לקחו את כל המשוחררים אל איזה שהוא קצין שאחראי על המעצר, שאמר לנו ברצינות תהומית שהוא שמע (אין לי מושג ממי) שעברנו את ההתעללויות במעצר, ושזה לא יחזור שנית. אז עוד לא הבנתי מה זה אומר, אבל היום אני חושב שזה פשוט מין טקס קבוע שעושים למשוחררי מעצר בקו”ם כדי שלא יתלוננו על מה שעברו. למזלם, לא ידעתי מספיק בזמנו, ובטח לא חשבתי שאני, פושע שכמוני, יכול להתלונן על המערכת שהרגע שחררה אותי.

אחר כך הייתי בבקו”ם כמה ימים, יחד עם שאר הנפלים שלא יכלו או לא רצו ללכת ליחידות שלהם. בבוא היום עליתי על האוטובוס לשבטה, ללא התנגדות ואפילו עם קצת ציפייה.

The story on how I found John Stone’s website

I told you a little about John Stone in my first post and now I would like to tell you the story on how I got to his website.

You know those stupid emails you get at work? Usually there are images or movie clips in them, but sometimes there are links. Before I started working out I got one of those links. The message subject was “Look… this guy doesn’t change his underwear every day”. I knew it was stupid the moment I read the subject line, but I had to check out the link and see how they can tell. I only looked at it for a second, closed the browser’s window and deleted the email message.

However, the picture of the guy who has made the change got stuck in my mind, and when I started working out I also started to look for sources of motivation and inspiration. So naturally, I went to Google and looked for the guy who doesn’t change his shorts every day. And indeed I found John Stone’s FAQ, which is hilarious because it contains answers to all the questions from people who think John is fake. Unfortunately, since John is not updating pictures daily anymore, the answer to the boxer changing isn’t there either.

So that’s it. I’m thinking of emailing John with this story (and a huge thank you), but I’m not sure I’ll do that. Oh, and one more thing… the answer to “Why do you wear the same shorts two days in a row” was “Because sometimes I shower before I take my picture and sometimes after.” That simple, but I’m sure some people still don’t believe it.

Current Workout Schedule

Here’s my current weekly workout schedule:

Sunday: HIIT #1 on an elliptical; Pilates.
Monday: HIIT #1 on an elliptical + 20 minute run at 85% MHR; Yoga.
Tuesday: Muscles: chest, legs, triceps; Pilates.
Wednesday: HIIT #2 on an elliptical; Muscles: shoulders, biceps, upper-back.
Thursday: HIIT #2 on an elliptical + 20 minutes run at 85% MHR; Muscles: chest, legs, triceps.
Friday: Muscles: shoulders, biceps, upper-back; Yoga.
Saturday: Rest!

HIIT #1 is:
3 minutes warmup
1 minute at 60% effort
1 minute at 70% effort
1 minute at 80% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 70% effort
1 minute at 80% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 70% effort
1 minute at 80% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 70% effort
1 minute at 80% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 70% effort
1 minute at 80% effort
1 minute at 100% effort
2 minutes cooldown
(total of 25 minutes)

HIIT #2 is:
3 minutes warmup
1 minute at 60% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 90% effort
1 minute at 60% effort
1 minute at 100% effort
2 minutes cooldown
(total of 25 minutes)

Me 1

Hi, and welcome to my blog.

So here’s a little about me: My name is Amit Schreiber. I am 28 years old, computer software engineer by profession. I work for Motorola in Israel. This, unfortunately, will probably be the last time I will mention Motorola, because as the security in this place is so tight I am afraid to mention anything about aspects of my work.

I started working out around 11 months ago. Hopefully I’ll have a Fitness category and I’ll talk about it a little more. However, I have to mention one person who was a great inspiration. This man is John Stone. He has made the change a few years back, but what’s special about him is that he documented everything. In the future I will tell you the funny story on how I got to his website.

I read books once in a while. Some are for the pure joy of reading, other professional. I will mention some of them in later posts. Right now I’m reading “The Salmon Of Doubt” by Douglas Adams (actually not by him, but it’s still his material.

I also play Congas drums. I just started learning. It’s pretty cool, and I hope to become good at it, regardless of the fact that I have very little time to practice.

Anyway, this is my first post. Pretty lame, but this is why it is called “Me 1” and not just “Me”. There’s more to come, sooner or later.

See you,
Amit