הגיע זמן הניקיון בבית של בן, ותורו של החדר של בן עכשיו.
– “בן?”
– “כן, אבא.”
– “הכדור הזה, אתה צריך אותו?”
היה זה כדור ישן מאוד, שבן כבר שכח איך הגיע אליו. הצבע הכתום שפעם זהר כבר דהה והיה חסר בו אוויר. הכדור נח לו בשקט בחדר של בן כבר זמן רב, שומע את בן משחק עם החברים שלו בכדור החדש שאבא שלו הביא לו ליום וההולדת, ומחכה בסבלנות שיגיע תורו שישחקו גם בו. ואפילו שזה לא קרה, הכדור הרגיש חלק מהחיים של בן. הרי אם בן לא היה רוצה אותו, הוא היה מעביר אותו למישהו אחר.
– “לא אבא. אפשר לזרוק אותו. אני כבר לא משחק בו מאז שהבאת לי את הכדור החדש.”
– “או קיי, בן. אני אוהב אותך, חמוד.”
– “גם אני אוהב אותך, אבא.”
הכדור פחד מאוד. החדר של בן פנה לרחוב, ומהרחוב הגיע המון רעש נורא. הוא חשב שלא יגיע לעולם לרחוב. אבא של בן תפס את הכדור בידיו הגדולות והכניס אותו לשקית גדולה מלאה צעצועים ישנים שהוא רצה לזרוק. הכדור מילא את השקית קצת יותר מדי, והיה יכול לראות מה קורה.
היה קר באותו בלילה ברחוב, אבל הכדור שמח שהוא יכול להציץ החוצה מהשקית ולהכיר את הסביבה החדשה שלו. הוא חשב שעכשיו הוא יישאר מחוץ לבית, וזה לא כזה נורא. הרי בבוקר הוא יוכל לראות את בן הולך לבית הספר ואחר הצהריים יראה אותו חוזר.
אבל הכדור לא ידע שבבוקר באות משאיות הזבל. מייד בבוקר הבא, עוד לפני שכולם התעוררו משינה, הרימה את השקית שלו משאית גדולה ועמדה לזרוק אותו לתוך המכל הגדול של הזבל. אבל הכדור שהציץ כל הזמן מחוץ לשקית נפל והתגלגל רחוק במורד הרחוב, ישר למרכז העיר.
במרכז העיר היה המון רעש, אבל גם הרבה אנשים. הכדור קיווה שאחד מהם ירים אותו וייקח אותו אליו, אבל זה לא קרה. במקום זה חלק מהם בעטו בו, לפעמים בכוונה ולפעמים לא. הכדור הבין שהאנשים ברחוב לא ייקחו אותו אליהם הביתה.
פתאום ראה חיה לא מוכרת. זה היה כלב. הכלב התקרב אל הכדור ורחרח אותו. הכדור חשב: “סוף סוף לוקחים אותי הביתה.” פתאום הכלב נשך את הכדור כל כך חזק, שהכדור רצה לצעוק, אבל במקום זה יצא ממנו עוד אוויר. הכלב גילה שלכדור אין טעם וזרק אותו במגרש משחקים.
במגרש המשחקים היו המון ילדים. הכדור נזכר איך בן פעם מצא אותו ולקח אותו אליו, והיה בטוח שעכשיו הוא מגיע לבית חדש. אחד הילדים התקרב אליו בריצה, אבל במקום להרים אותו או לשחק איתו, בעט בכדור כל כך חזק שהכדור עף ישר לתוך החווה הסמוכה.
הכדור ראה עוד חיה שהוא לא הכיר. מין דבר מוזר על שתי רגליים עם מקור וכרבולת אדומה. התרנגול של החווה התקרב לאט לאט לכדור, ועוד לפני שהכדור הספיק להבין מה קורה, התרנגול התחיל לנקר אותו חזק מאוד. הכדור היה עשוי מעור מאוד חזק, ולא קרה לו שום דבר רע. אבל הנקירות כאבו מאוד, גם בגלל שהוא היה עייף מאוד מהיום הארוך שעבר עליו.
פתאום נשמע קול בחווה: “מה זה? מה יש לך שם?”
היה זה בעל החווה, שראה את התרנגול משחק בכדור. כשהתקרב, ראה שזה הכדור שהיה לו כשהיה קטן, ושהיה משחק בו עם האחים שלו בחווה.
“מזמן לא נפגשתי עם המשפחה שלי” אמר החוואי לעצמו, כשפתאום נזכר באחיו ולא הצליח להיזכר למה בדיוק הם ניתקו את הקשר ביניהם. “אולי אני אזמין אותם לפה”, חשב. החוואי לקח את הכדור פנימה, והחל להתקשר לאחיו. כולם הסכימו לבוא, והחוואי התרגש מאוד.
ביום הפגישה כולם באו עם המשפחות שלהם לארוחת צהריים. סביב השולחן היה שקט גדול. אף אחד לא ידע על מה לדבר. כבר מזמן לא נפגשו, והאחים כבר לא היו קשורים אחד לשני. החוואי הרגיש את זה, אבל לא ידע מה לעשות. הוא כבר התחיל לחשוב שזו היתה טעות להזמין את כולם.
פתאום הוא נזכר בכדור, והלך רגע לחדר. כשחזר, שאל את אחיו: “אתם זוכרים את זה?” והראה להם את הכדור. כל האחים חייכו פתאום. הזיכרונות הישנים של המשחקים הציפו אותם מחדש, והם החליטו לצאת החוצה ולשחק יחד עם המשפחות שלהם. תוך כדי משחק האחים סיפרו אחד לשני מה קרה במשך השנים, ואחרי שסיימו לשחק עוד ישבו שעות ארוכות כדי לדבר. לפני שהאחים חזרו הביתה, הם קבעו להמשיך ולהיפגש.
הם היו שוב משפחה גדולה ומאושרת, והכדור ידע שהגיע הביתה.
