Category: Hebrew

“אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו” – חז”ל

המעצר והכלא – האגף

במעצר ובכלא קרו הדברים שאני הכי מתבייש בהם. זו היתה אחת מתקופות השפל בחיים שלי. הגעתי למעצר בנחישות של אדם המונע על ידי מטרה. רציתי לראות קב”ן כמה שיותר מהר ולהוציא לפועל את התוכנית שלי, שבסופה רציתי להיות מחוץ לצבא.

האנשים במעצר היו משועשעים מזה שהייתי על מדי א’. כולם היו שם עם בגדים אזרחיים, כמו שלוכדי העריקים תפסו אותם. רציתי להרחיק אותם, אז כשהם שאלו אותי למה אני רוצה לצאת מהצבא אמרתי “כי הם אמרו לי”, כאילו קול נסתר נותן לי הוראות. הם אמרו “כן, בטח” אבל שמרו מרחק. זה אחד הדברים שאני מתבייש בהם מאוד – זה היה משהו מאוד טיפשי לעשות. אבל הבושה הזאת היא רק במבט לאחור. באותו זמן זה מה שעשיתי, וזה מה שעבד. עדיין, ידעתי שאת ההצגה הזאת אני לא אוכל להמשיך בכלא.

יום אחר כך הסיעו אותנו לכלא שש, כבולים באזיקים בזוגות. כבר מחוץ למבנה מלמדים אותך לתת דום, שזה גרסת ההקשב של הכלואים (”תן דום, חייל”). אחר כך מכניסים אותך פנימה לאפסנאות כדי לעלות על מדי ב’. לא הסכמתי. האפסנאי כמעט התחנן בפניי שאתלבש עכשיו ואעשה צרות אחר כך, אבל רציתי קודם לראות קב”ן ולא הסכמתי להחליף למדי ב’. מה שמצחיק זה שהייתי על מדי א’, אבל זה כנראה לא הצחיק את המד”כים (מדריכי כלואים – חיילי משטרה צבאית).

כדי להמשיך אני צריך לספר קצת על מבנה כלא שש בתקופה שאני הייתי שם. היו שלוש פלוגות: א’, ב’ ו- ג’. בפלוגה א’ היו חיילים קרביים וקצינים. בפלוגה ב’ היו חיילים לא קרביים שמרצים את העונש שלהם אחרי שנשפטו וחיילי מילואים. בפלוגה ג’ היו חיילים שעוד לא נשפטו וכאלה שנשפטו אבל נחשבו מסוכנים. בנוסף לפלוגות היה האגף, שבו היו חיילים שאיימו להתאבד וכאלה עם קשיי הסתגלות (שלא תפקדו בהתאם לציפיות) וכמובן – הצינוק. החיילים מפלוגה א’ בצעו שמירות הקפיות על החומה הפנימית של הכלא ועל החיילים שבאגף, שתמיד היו תחת השגחה. בפלוגה א’ החיילים ישנו באוהלים שהכילו כעשרים מיטות כל אחד, ובפלוגות ב’ ו- ג’ ישנו בחדרים שהכילו עשרים מיטות גם כן. באגף כל חייל היה בתא משלו, אבל תכף אני אתאר את האגף יותר בפירוט. את הצינוק לא יצא לי להכיר.

המשכתי לסרב לעלות על מדים. מד”כים וקציני משטרה צבאית באו וצעקו עליי אבל עניתי להם באדישות (ובכנות, יש להגיד) “אני לא עולה על מדים עד שאני רואה קב”ן, המפקד.” הייתי ממושמע בכל מובן אחר ולא התנגדתי לשום דבר. המערכת לא יכולה להתמודד עם זה, שכן משטרה צבאית לא יכולה להעניש חייל אלא במשפט. זאת אומרת שאי אפשר להריץ אותך, להוריד אותך לכפיפות מרפקים או כל דבר אחר. אז בלית ברירה שלחו אותי לאגף.

דבר אחד קטן לפני שאמשיך: בתור חייל שרק סיים טירונות וקורס, המשמעת בכלא לא הרתיעה אותי. למעשה, לא ידעתי שדברים מתנהלים בצורה אחרת בצבא, וזה נראה לי טבעי שצועקים עליי ואומרים לי לתת דום (הקשב, דום, מה ההבדל?). רק מסיפורים של כלואים אחרים הבנתי שזה לא בדיוק ככה, אבל זה לא שינה את ההרגשה שלי.

האגף מורכב מתאים שמכילים מיטה, פח ומעט מאוד מקום נוסף. על המיטה שתי שמיכות שחייבות להישאר בקיפול 16 (זו לא טעות כתיב או בדיחה – קיפול 16 זה הקיפול של הכלואים, והוא יותר קשה לביצוע נכון מאשר קיפול 8) כל עוד אתה לא ישן. בפח הכלוא משתין, ובשביל לחרבן הוא צריך לבקש רשות לצאת לשירותי הכריעה, שבהם מד”כ יכול לראות את חלק גופך העליון. בתא שלי באגף היה עיגול קטן בקיר שפנה החוצה (אי אפשר לקרוא לזה חלון), אבל הקיר היה כל כך עבה, שאוויר או אור בקושי הגיעו לחדר. כל פעם שמישהו עובר מול התא, החייל שבפנים צריך לקפוץ לדום, ואם הוא לא מספיק, או מפספס את המד”כ החולף, אז הוא נענש בנתינות דום (”אמרתי תן דום, חייל!!”) אינסופיות. בעקרון המד”כים תמיד יכלו להפיל אותך – לחלוף על פני התא שלך מהר ואז לצעוק עליך שאתה לא קופץ לדום – והם גם עשו את זה. למשל, בשבת היחידה שהייתי באגף, המד”כ אמר לי שאם אתנהג יפה הוא יעבור ממש מעט ליד התא שלי.

מחוץ לתא יש שלט מחיק קטן שאומר מה הסיבה שבגללה אתה באגף. יש רק שתי אפשרויות – קה”ס (קשיי הסתגלות) או כוונת התאבדות. אף פעם לא חשבתי להתאבד בצבא ואף פעם לא אמרתי כזה דבר לקב”נים. כלומר לא היתה שום סיבה שבעולם שמישהו יטעה ויכתוב לי על השלט מחוץ לתא שלי שאני שם כי איימתי להתאבד. מה הסיכוי שמישהו יעשה טעות כזו? יש שתי אפשרויות – קה”ס והתאבדות. שתיים! אבל הם עשו את זה – הם טעו וכתבו שיש לי כוונת התאבדות. בגלל זה לקחו לי את החגורה, השרוכים והשעון, אבל יכול להיות שלוקחים מכולם. בכל אופן, תכף זה יהיה רלוונטי. בינתיים נאלצתי להתמודד עם עוד ועוד צעקות וגם עם ת”סים (תרגילי סדר). ת”סים זה ה”תרגול” של הכלא. הרי אסור להעניש אותך עונשים גופניים, אז “מאמנים” אותך בתרגילי סדר. החיילים בפלוגה ג’ הכי מסכנים מהבחינה הזאת, אבל גם לזה נגיע יותר מאוחר. באגף עשיתי תרגילי סדר ונתתי דומים בלי הפסקה, יחד עם “נסיונות שכנוע” חסרי טעם לגרום לי לעלות על מדי ב’. זה נמשך יום אחד, עד שהגיע מד”כ אחד, שהיה קצת יותר אמפטי והסביר לי בשקט, כבן אדם אל משנהו, שאני אראה קב”ן ושהגיע הזמן שאני אעלה על מדי ב’. אז עליתי על מדי ב’. צריך פשוט לדעת לדבר איתי, אני מניח.

כל יום יש באגף לכל חייל “שעת טיול”. למען האמת, אני לא זוכר אם הת”סים היו חלק משעת הטיול או בנפרד, אבל בכל מקרה – הרחבה ה”חיצונית” באגף היתה בגודל של שניים או שלושה סלונים ממוצעים, מה שאומר שהיו הרבה פניות במהלך הת”סים. כמו כן, הרחבה באגף היתה מכוסה למעלה בגדר. צריך לראות את השמיים דרך גדר כמה ימים בשביל להבין את הפריבילגיה של לראות אותם בלי. את רוב הזמן בתא הייתי מבלה בקריאת הספר “העולם על פי גארפ” באנגלית, שמצאתי באילת באחד הנקיונות באכסניה והייתי מספיק חכם להביא אותו איתי לכלא. הספר הזה היתה דרך טובה להתנתק מההרגשה שאני כלוא. סיימתי את הספר בימים האחרונים של הכלא.

אחר כך באה לידי ביטוי אי ההבנה של כוונת ההתאבדות שלי. יום אחרי יום נכנס מפקד הכלא של אותו יום (אני לא זוכר איך התפקיד נקרא בדיוק) אל התא שלי באגף, מסתכל בחוץ על השלט ויום אחרי יום נהלנו את אותה שיחה:
אני: [נותן דום הכי חזק שאני יכול, כיאה לקבלתו של מישהו מכובד כל כך כמו מפקד כלא]
מפקד הכלא: “עמית, נכון?”
אני: [יפה מאוד, אתה יודע לקרוא] “כן, המפקד.”
מפקד הכלא: “עמית, למה אתה רוצה להתאבד?”
אני: “אני לא רוצה להתאבד, המפקד.”
מפקד הכלא: [משהו כאן לא מסתדר. בחוץ כתוב שהפשפש הזה רוצה להתאבד, אבל הוא לא מודה בזה.] “אז למה אתה פה?”
אני: “אני רוצה לצאת מהצבא, המפקד.”
מפקד הכלא: [עדיין לא מודה, אה? ועוד מתגרה בי. נשאיר אותו פה עוד יום. אולי מחר הוא ירצה להתאבד.]
ואז הוא היה מסתובב והולך, ואני הייתי נשאר עוד יום.

ככה עברו להם ארבעה ימים. בסך הכל חמישה ימים באגף, שבמהלכם החייל בתא שלידי , שהיה מופרע רציני והשתולל לעיתים קרובות ובגללו נאלצתי לתת המון דומים כל פעם שמד”כ עבר ליד התא שלי בדרך לתא שלו, איים על המד”כים שיש לו סכין גילוח מושתל בגרון ושהוא יתאבד אם הם יציקו לו או משהו כזה. התא שלי היה הכי קרוב למקום שבו המד”כים ישבו, אז שמעתי את השיחה הבאה:
מד”כ 1: “מה דעתך? יש לו באמת סכין גילוח בגרון?”
מד”כ 2: “לא יודע, שמעתי שיש כאלה דברים.”
מד”כ 1: “טוב, לא ניקח סיכון.”
(לא בדיוק השיחה, אבל משהו כזה)

באחד מהימים פגשתי את הקב”נית של הכלא. לתומי חשבתי שאכנס ואגיד שאני רוצה לצאת, והיא מיד תתן לי. הרי זה מה שהשמועות אמרו. זה לא היה כל כך פשוט. קודם כל, בתור פסיכולוגית היא היתה ממש גרועה. משהו כמו “מה הבעיה שלך?” אז ספרתי לה שקשה לי וכאלה, אני אפילו לא ממש זוכר. בכל אופן, הפגישה איתה פספסה את המטרה בגדול. הייתי חייב לעשות משהו יותר דרסטי בשביל להוריד את הפרופיל. אפילו עוד לא נשפטתי, ולא ידעתי כמה זמן אהיה בכלא – היתה אופציה שאני אצא לפני שאספיק להיות שישים יום מחוץ ליחידה שלי ולפני שאספיק להוריד פרופיל, ואז פשוט אצטרך לחזור לתותחנים. המצב היה עגום.

ביום האחרון לשהותי באגף שוב נכנס מפקד הכלא ואמר לי שאני יוצא אל פלוגה ג’ (כי עוד לא נשפטתי) ושאם הוא ישמע שאני מתנהג לא כשורה, אני אחזור מיד לאגף. אני זוכר שאפילו אז זה שעשע אותי קצת. כאילו, מה אתה חושב? שאני אתגעגע לפח של השתן שלי ולסרחון שיצא ממנו עד כדי כך? נו, טוב.

ובזה הסתיימה התקופה שלי באגף. למחרת יצאתי אל פלוגה ג’ והשמיים ללא הגדר.

אילת

החודש באילת היה שונה. הוא התחיל ביומיים, שבהם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. יותר נכון, ביום הראשון לא ידעתי בכלל מה לעשות עם עצמי וביום השני היה כבר יותר טוב. בכל אופן, את היום הראשון ביליתי בשכיבה בצל על חלקת דשא עם עוד כמה בטלנים. אין לי מושג מה הם עשו שם, אבל אני מניח שלכל אחד היה את הסיפור שלו. קראתי ספר רוב הזמן, ונמנמתי לא מעט. גם ניסיתי לתכנן מה לעשות עם כמה מאות השקלים שמשכתי עוד בחיפה. הכוונה שלי היתה לא להשתמש בכרטיס הכספומט שלי לאורך כל התקופה, כדי שלא יידעו איפה אני.

את הלילה של היום הראשון ביליתי על החוף. זו היתה שינה ממש גרועה. קולות מוזיקת הטרנס של המועדונים בסביבה הדהדו כמעט עד הבוקר, אנשים עברו לידי ודברו והגב שלי כאב מהשכיבה על הגב. ישנתי ככה כי הייתי חייב להיות בתנוחה שתתן לי לשמור על כל הדברים שלי. את התיק קשרתי לעמוד קטן שלידו ישנתי, את הארנק הכנסתי מתחת למכנסיים בין הרגליים, ואת הנעליים קשרתי אליי איכשהו.

ביום השני התעוררתי מאוד מוקדם. הלכתי לקנות לחמניה ונקניק, שקיוויתי שיחזיקו אותי מספיק זמן. המחיר שלהם הפתיע אותי, והבנתי שאני חייב להתחיל לחפש עבודה. נסיון העבודה שלי עד אז הסתכם בעיקר בשטיפת כלים וקצת בעבודה על מחשבים, אבל זה כבר לא רלוונטי. עברתי בין מלונות והצעתי את עצמי כשוטף כלים, אך נעניתי בסירוב ברובם. במלון אחד שאלו אותי אם ארצה להיות מלצר, אבל לא היו לי בגדים מתאימים ולקנות בגדים היה מסובך מדי באותו זמן. המצב לא נראה טוב.

התקשרתי הביתה והודעתי שהכל בסדר. לא חשבתי על זה שאולי כולם מחפשים אותי. אחר כך התברר לי שכולם היו מודאגים. עד היום אני לא יודע להסביר למה לא התקשרתי, אבל באופן כללי לאורך כל התהפוכות שלי בצבא היתה לי הרגשה ש”מישהו אחר מנווט את הספינה” או שאני על “טייס אוטומטי” (אלה עברותים גסים של פתגמים מאנגלית, אבל אתם מבינים את הכוונה). אני אדבר על זה שוב כשאני אסיים את כל הסיפור על השירות. בכל אופן, לאורך כל תקופת העריקות לא אמרתי איפה אני לאף אחד. סיפור שתמיד משעשע אותי זה שאנשי שלישות ומשטרה צבאית ביקרו אצל אבא שלי בבית וניסו לרמוז לו שוב ושוב שאולי הוא יודע איפה אני. אבא שלי כמעט זרק אותם מהבית, או לפחות ככה שמעתי.

עוד לילה על החוף, באותה נקודה ליד העמוד – סוס מנצח לא מחליפים (מה יש לי היום עם הפתגמים האלה?). ביום השלישי החלטתי לנסות למצוא עבודה באכסניה, ששהיתי בה עם חברים שנתיים לפני כן. אז, ביום היציאה מהאכסניה, שמנו לב לשלט שאמר שאפשר לעבוד שש שעות ביום תמורת מיטה וארוחות. אז החלטתי לנסות את זה, וזה עדיין היה רלוונטי. אמרתי להם שאני לפני צבא ולא אמרתי שאני מתכוון לעזוב תוך חודש. עבדתי שש שעות ביום והיה לי מקום לישון ואוכל. זה היה שיפור משמעותי. היו שם גם אנשים מאוד נחמדים – מנהלים ועובדים, שחלקם היו זרים – מה שהפך את כל העסק לעוד יותר מעניין.

בימים הראשונים עוד קמתי בהיסטריה, מחפש את הנשק שלי ונוגע בצוואר שלי ונזכר שאני לא עם דיסקית עליי. את זה, האמת, הייתי עושה מדי פעם גם כשהייתי ער. אבל ידעתי שלא מתחילים לחפש נפקדים עד שהסטאטוס שלהם מתחלף לעריקות, לאחר 14 ימים מחוץ לצבא. אז עבדתי מעט, ביליתי מעט וישנתי המון. למעשה, רוב הזמן ישנתי.

המצב הוסיף להשתפר – לאחר כשבועיים עבודה המנהלים באכסניה, שהיו מרוצים מהעבודה שלי, הציעו לי לעבוד שמונה שעות תמורת מיטה, אוכל ומשכורת על כל שמונה השעות. זה עשה אותי מאוד מאושר, על אף האיסור לקבל משכורת והפחד שהצבא אולי “יעקל” אותה. הרגשתי כאילו משהו עובד, סוף סוף, לטובתי. אז התחלתי לעבוד שמונה שעות ביום. זה לא היה קל – נקיון חדרים, עבודת מטבח, נקיון מדרגות וכו’. אבל זה העסיק אותי. המשכתי ככה עד שעבר החודש שאותו תכננתי לבלות באילת. נפרדתי לשלום מכולם (באחת הרגילות חזרתי לבקר) ולפני שעזבתי קניתי לי דיסקמן (מותרות באותה תקופה), כי ידעתי שאני אמור לקבל משכורת. משכתי כסף כי גם ככה עמדתי להסגיר את עצמי.

אחרי יום אחד בבית נסעתי עם אבא שלי למעצר והסגרתי את עצמי. עשיתי משהו די טפשי, אבל אז עוד לא היה לי מושג – הגעתי למעצר עם מדי א’ וקיטבג מלא, מה שהיה כאב ראש גדול עבור אנשי משטרה צבאית שם, שהיו צריכים לכתוב בדו”ח, פריט אחר פריט, מה יש בפנים. אבל על המעצר ועל הכלא אני אספר כבר בחלקים הבאים.

הקורס בשבטה

הקורס נמשך בסך הכל שישה שבועות, השלושה האחרונים על המחשבים. קורס משנה טכני נחשב קורס עדיף על קורס תותחן, או לפחות זו ההרגשה שלך כשאתה עושה אותו. האמת היא שלומדים לא מעט דברים מעניינים.

שלושת השבועות הראשונים לא היו קלים. אתה אמור לבצע עבודה די מסובכת שדורשת דיוק בזמן מאוד קצר (אני בכוונה שומר על ערפול של מה בדיוק עושים.) אבל האווירה בקורס יותר נוחה מאשר בטירונות. הדגש הוא על לימודים ולא על כושר גופני ומשמעת. גם האנשים בקורס היו מהסוג היותר איכותי, כביכול. וגם היו לנו מדריכות, שינוי מרענן לעומת הטירונות.

אחרי שלושת השבועות הראשונים הודיעו לנו שאנחנו עוברים למחשבים. זה מה שחיכיתי לו מאז שאותו סגן אלוף בבקו”ם ספר לי על ההתקדמות הטכנולוגית בחיל התותחנים. באמת התרגשתי באותו יום. כשהגענו לחדר המחשבים הבנתי עד כמה הנפילה קשה. המחשב היה יותר כמו מסוף הכנסת נתונים, שאתה מקבל ממקורות שונים. בסוף הכנסת הנתונים אתה מקבל מהקצין שאחראי עליך אישור ללחוץ “אנטר” ואז המחשב עושה את שלו. אני לא אומר שזה היה פשוט, אבל זה פשוט לא נכנס אצלי להגדרה של עבודה על מחשב. היום אני יודע כמה תמים הייתי, שחשבתי שיהיה שם משהו מעניין.

תחושת האכזבה היתה קשה מאוד. החלטתי לבקש שוב לראות קב”ן, וקבלתי קב”נית חדשה. גם היא, כמו הקב”ן של הטירונות, היתה אמפטית ואמרה שהיא מבינה אבל עדיין לא רואה סיבה לשחרר אותי מהתותחנים או מהצבא. המשכתי ככה את הקורס – פעם בשבוע פגישה אצל הקב”נית וכמה שיותר תורנויות מטבח. העבודה במטבח נתנה לי סוג של בריחה.

בסוף הקורס, שסיומו נחגג היטב, הזדכינו על כל הציוד (כולל נשקים) ונאמר לי להתייצב ביום ראשון שלאחר מכן בצומת מחניים. שם הייתי אמור לקבל את השיבוץ שלי. אותו סוף שבוע היה נורא. לא יכולתי לסבול את המחשבה שזה מה שאני אמור לעשות במהלך השירות שלי, ועדיין הייתי “נעול” על זה שאני רוצה לשרת ביחידת מחשבים. כמה דברים ששמעתי הניעו אותי לברוח: באותו זמן אמרו שהכי קל להוריד פרופיל אצל הקב”נים בכלא, וגם שאם אתה מחוץ ליחידה שלך שישים ימים ברציפות אתה אוטומטית נגרע ממנה.

ביום ראשון התעוררתי בבוקר עם הרגשה של חוסר אונים. ארזתי תיק אזרחי, ואמרתי למשפחה שלי שאני אעלה על מדים בצומת מחניים. נסעתי לתחנה המרכזית בתל אביב ומשם ירדתי לאילת לחודש.

לפני שאמשיך את הסיפור על השירות הצבאי שלי, יש שני דברים שאני רוצה להגיד:

• לאורך כל השירות (לא רק בטירונות) עשיתי כל מה שיכולתי וכל מה שאמרו לי בצורה הכי טובה שאפשר. על זה יעידו שני הציונים שקבלתי, על הטירונות והקורס.
• יש פעמים שאתה, הקורא, תסתכל על הדברים שאני כותב ותחשוב “אז מה? יש חיילים שעובר עליהם שירות הרבה יותר קשה והם לא בוכים על זה כמוך.” אני מסכים עם זה לגמרי. אבל אני מחשיב את הדברים שעשיתי בתור נסיון לשמור על השפיות. אם יש חיילים אחרים שמוכנים לאכול חרא, אז זו כבר בעיה שלהם. אני, באיזשהו שלב, החלטתי שמספיק לי. חוץ מזה, בוא נעשה תרגיל מחשבתי. נניח שבמדינת ישראל היה חובה לעשות צבא כמו היום, אבל גם תואר במדעי המחשב. סביר להניח שלך היה יותר קשה לעשות את התואר מאשר לי. והנקודה היא שאף אחד לא נותן לך לבחור לעשות את הצבא, ויש אנשים שפשוט לא מתאימים למסגרת הזאת. אני אחד מהם.

הטירונות בשבטה

הטירונות היתה אחד החלקים הקשים בשירות שלי. היינו ארבע כיתות במחלקה. לכל כיתה היה מ”כ. היה לי הרבה מזל לקבל מ”כ, שהיה חף מכל כוונה רעה. הערכתי אותו מאוד על זה – ההתנהגות שלו פשוט בלטה לעומת הנבזיות של המ”כים האחרים, שהיה נדמה שהם נהנים הנאה חולנית מלהעניש אותנו. הוא פשוט היה נטול פוזות של מפקד.

הייתי מדוכדך מאוד רק מעצם זה שאני שם. אבל היו עוד דברים. היה לי קשה לקבל את העובדה שהעונשים הם קולקטיביים, במיוחד לאור העובדה שהיו שם אנשים שפשוט לא רצו להיות שם, ועשו כל נסיון כדי שיעיפו אותם. למשל, היה בחור שבקביעות ובנחישות אחר לכל מסדר, אף פעם לא היה מוכן בזמן ותמיד דפק אותנו כמחלקה. אני לא מאשים אותו – הוא עשה מה שנראה לו. אבל המפקדים, שראו את זה קורה שוב ושוב לא הרגישו שזה לא הוגן להעניש את כל המחלקה בגלל בן אדם, שהיה ברור שאינו רוצה להיות שם. לצערי היו עוד כמה כמוהו. היה לי גם קשה לקבל פקודות מאנשים שלא הערכתי – כאלה שבאזרחות לא הייתי מסתכל לכיוון שלהם פעמיים. אבל תחושת הגועל הזאת נמשכה לאורך כל השירות שלי ואינה ספציפית לטירונות.

גם הרס”פ היה אכזרי במיוחד, והוא היה ידוע ככזה. כל פגישה איתו (כמחלקה) נגמרה באינסוף כפיפות מרפקים. בכלל, כפיפות המרפקים היה העונש החביב על המפקדים בשבטה. גם זה, אני חושב, היה לא בסדר. בלי שום פרופורציה להתקדמות הגופנית שלנו, היינו עושים מאות כפיפות ביום. בשבוע הראשון המחלקה שלנו פגשה את הרס”פ, ואני קבלתי שעתיים ביציאה כי פשוט לא עמדתי בעומס של כפיפות המרפקים. ביום חמישי של אותו שבוע, בשיחה השבועית עם המ”מ, קבלתי את השעתיים רשמית. לא התאפקתי ובכיתי מול כל המחלקה. אמנם בשקט, אבל כולם שמו לב.

מאותו יום הוכתרתי להיות ה”כוסית” של המחלקה. גם על ידי החיילים האחרים וגם על ידי המפקדים, למעט המ”כ שלי. זה גרם לי להיות יותר ממורמר, וממש לא היתה סיבה. השקעתי, אף פעם לא דפקתי את החיילים האחרים ואף פעם לא הייתי אחרון. אבל לא תמיד יכולתי לעצור את הדמעות, ועל זה שלמתי מחיר לאורך כל הטירונות. אפילו לקראת סוף הטירונות אחד המפקדים הציע שאני אלבש שמלה בטקס הסיום. לא היה אכפת לי, אבל מן הסתם זה לא יצא לפועל.

חוסר הרגישות של המפקדים התבטא בעוד אזורים. למשל: באחד הימים שבהם הריצו אותנו הרבה, הפעם בשביל להזיז ערמות של קרשים ממקום אחד לשני ואחר כך חזרה, כנראה שהתייבשתי. החושים שלי התערפלו, וכשאחד המפקדים דבר אליי פשוט לא שמעתי מה הוא אומר. בכוחות אחרונים אמרתי לו “אני לא שומע אותך, המפקד”, ובתמורה הוא קרב את הפה שלו לאוזן שלי וצעק לתוכה בכל הכוח: “עכשיו אתה שומע אותי, שרייבר?!”. אחר כך אחד המפקדים האחרים שהבין שאני בבעיה נתן לי לנוח ולשתות כדי להתאושש. במסיבת הסיום של הטירונות הוא עוד צחק על הקטע הזה, וטרח להביא אותי כדי לאמת את הסיפור מול המפקדים וחיילים אחרים. לתפארת מדינת ישראל, כאילו לא מספיק הושפלתי באותו יום. איזה אידיוט.

בשבוע השדאות נשברתי ובקשתי לראות קב”ן, עם המטרה הכללית של לצאת מהצבא. פשוט לא ראיתי איך אני יכול להמשיך. למזלי, אתה לא צריך לפרט למה אתה רוצה לראות קב”ן, ותוך 24 שעות הוא הגיע לשדה לפגוש (גם) אותי. ראיתי שהסיפורים על הקשיים שלי לא משנים שום דבר, והתחלתי לספר לו על פחדים שיש לי מהאחריות הגדולה של לירות פגזים. הוא המשיך להיות אמפטי ולהגיד לי שזה נורמאלי ושאני בסדר גמור. בכלל, לאורך כל הפגישות שלי עם קב”נים, תמיד הם אמרו לי שהם מבינים אבל שאין סיבה לעשות צעד דרסטי כמו לשחרר אותי מהתותחנים או מהצבא.

וככה הטירונות שלי המשיכה. אני, ה”כוסית” של המחלקה, הולך מדי פעם לקב”ן וחוזר ללא שינוי. אבל לקראת סוף הטירונות, ביום השיבוצים, הודיעו לי שנבחרתי, אחד ממעט מאוד חיילים, ללכת לקורס משנה טכני. אותו תפקיד על מחשב שהסגן אלוף במעצר בבקו”ם סיפר לי עליו. מסתבר שהקב”ן המליץ עליי לתפקיד הזה, והנתונים שלי התאימו. שמחתי מאוד על השיבוץ, שהיה יחסית יוקרתי, וציפיתי לקורס.

אחרי התלבטויות רבות החלטתי לכתוב על השירות הצבאי שלי. מי שמכיר אותי יודע שזו היתה תקופה קשה בשבילי, אבל אני בספק אם מישהו מבין עד כמה. אולי הסיפור הזה יבהיר קצת יותר.

יום הגיוס והבקו”ם

לא ממש הבנתי לאן אני הולך. אני לא יודע אם אנשים אחרים מבינים יותר או פחות מה הולך לקרות להם אבל אני, שרציתי לשרת ביחידת מחשבים, חשבתי שאני אקבל מה שאני רוצה אם אני אתעקש מספיק. לצערי זה היה רחוק מהמציאות.

ניסיתי להצהיר על כל בעיה אפשרית אבל הרופא אפילו לא הוריד נקודה אחת מהפרופיל 97 שהיה לי. לזייף בעיות רפואיות זה לא קל. אחר כך פגשתי את מי שהיה אמור להיות המ”כ שלי בטירונות בגולני. היתה לי שיחה קצרה עם המ”כ העתידי שלי:
מ”כ עתידי: אתה אח של___?
(מסתבר שאח שלי היה המפקד שלו בגולני)
אני: כן.
מ”כ עתידי: [בפליאה] ואתה לא רוצה ללכת לגולני?
אני: לא.
מ”כ עתידי: [שתיקה רועמת. אני מתאר לעצמי שהפליאה שלו מזה שאח של המפקד שלו לשעבר לא מעוניין ללכת לגולני התחלפה במשהו אחר – אולי אכזבה מאחי שלא הצליח להרעיל אותי מספיק. אבל מי יודע.]
כששמעתי שרוצים לשים אותי בגולני התקשיתי להאמין אבל כבר למדתי, אחרי שישבתי עם שאר החלאות שניסו להוריד פרופיל, שהדבר הבא שאני יכול לעשות זה לא להתפנות – כלומר פשוט לא לעלות על האוטובוס ליחידה. וזה מה שעשיתי.

התוצאה המיידית היתה שליחה למעצר בבקו”ם. במעצר בבקו”ם יש פושעים – חיילי משטרה צבאית שעושים לעצורים דברים שאסור להם לעשות. למשל להריץ אותך עם הקיטבגים הלוך וחזור או לתת לך לעשות כפיפות מרפקים עם הקיטבג על הגב, וכל זה ביום השני או השלישי לגיוס ללא אימון או שום דבר שקשור לסרגל האימונים של החיילים. לצערי, זה רק קצה המזלג. ההתעללויות האמיתיות היו נפשיות. זה מתחיל בזה שהם נותנים לך להחזיק קיטבג מעל הראש ומאיימים עליך במאסר בכלא אם אתה מוריד אותו. וכל “טעות” כביכול שאתה עושה, כמו לזוז קצת או לגנוח, מוסיפה לך ימים במאסר העתידי. הם מנופפים בטופס מול הפנים שלך, כשהם יודעים שזה שקר מוחלט. בנוסף, בארוחות, חיילים שכבר הסכימו ללכת ליחידות שלהם מקבלים יחס מועדף כמו אוכל יותר טוב ויותר זמן לאכול (הסיבה שהם לא משוחררים ישר היא שהם גם ככה יכולים להיות מסופחים מחדש ליחידות שלהם רק למחרת, אז הם מבלים את הלילה בשינה במעצר בתנאים טובים יותר, כמובן, מהחיילים שעדיין לא הסכימו להתפנות).

עמדתי בהתעללויות. לא נתתי לצעקות שלהם להשפיע עליי והאיומים שלהם, למרות שהפחידו אותי, לא הסיטו אותי מהמחשבה שאם אני אתעקש מספיק אני אקבל מה שאני רוצה. אז הגיע קצין בדרגת סגן אלוף, שעבר בין הסרבנים ודבר איתם. אותי הוא לקח הצידה. הוא אמר לי שהנתונים שלי (פרופיל 97 וקב”א קצונה) מראים שאני איכותי יותר מהסרבן הטיפוסי. הוא ספר לי שהיתה טעות באיתור במקרה שלי, ובגלל זה לא זומנתי לגיבושים למיניהם או לטיס. מאחר ורציתי תפקיד ביחידת מחשוב, הוא ספר לי על ההתקדמויות שיש בחיל תותחנים מבחינת מחשבים. הייתי עייף ומותש, ולמען האמת הוא הצליח להלהיב אותי לגבי התפקיד. להזכירכם – מדובר ביום השני שלי לגיוס. עוד לא ידעתי שום דבר.

השחרור מהמעצר בבקו”ם היה הזוי. קודם כל, אתה מרגיש כאילו יצאת אחרי כמה שנים בכלא. אבל זה לא החלק הכי הזוי. לקחו את כל המשוחררים אל איזה שהוא קצין שאחראי על המעצר, שאמר לנו ברצינות תהומית שהוא שמע (אין לי מושג ממי) שעברנו את ההתעללויות במעצר, ושזה לא יחזור שנית. אז עוד לא הבנתי מה זה אומר, אבל היום אני חושב שזה פשוט מין טקס קבוע שעושים למשוחררי מעצר בקו”ם כדי שלא יתלוננו על מה שעברו. למזלם, לא ידעתי מספיק בזמנו, ובטח לא חשבתי שאני, פושע שכמוני, יכול להתלונן על המערכת שהרגע שחררה אותי.

אחר כך הייתי בבקו”ם כמה ימים, יחד עם שאר הנפלים שלא יכלו או לא רצו ללכת ליחידות שלהם. בבוא היום עליתי על האוטובוס לשבטה, ללא התנגדות ואפילו עם קצת ציפייה.