Category: Hebrew

חלק ראשון: יום הגיוס והבקו”ם
חלק שני: הטירונות בשבטה
חלק שלישי: הקורס בשבטה
חלק רביעי: אילת
חלק חמישי: המעצר והכלא – האגף
חלק שישי: הכלא – פלוגה ג’
חלק שביעי: הכלא – פלוגה ב’ והשחרור
חלק שמיני: אני, ג’ובניק
חלק תשיעי: מחשבות אחרונות

משתמש בכאב כדי לכתוב,
סוחט עוד שורות.
אם אין עם מי לדבר,
לפחות שהדף יספוג קצת
מילים שזולגות.

דמעות מלוחות שלי
הנה אתן עכשיו.
תמיד שם בשבילי, תמיד מוכנות
אפילו אם כבר השתמשתי בכן
בשביל אהבות ישנות.

עוד פעם אהבה
עוד פעם אכזבה
עוד פעם אותה אחת
שמילים רבות שפכתי בגללה.
מישהו אחר כבר היה עוזב
אבל אני, כאילו נהנה
ממשיך ואוהב
ממשיך וכואב.

דמעות מתוקות שלי
שיטפו את פניי
נקו את לבי
פיתחו את עיניי.
תנו לי פעם אחת להבין
מהי אהבת אמת.
כזו שבסופו של יום,
לא אצטרך אתכן.

הגיע זמן הניקיון בבית של בן, ותורו של החדר של בן עכשיו.

– “בן?”

– “כן, אבא.”

– “הכדור הזה, אתה צריך אותו?”

היה זה כדור ישן מאוד, שבן כבר שכח איך הגיע אליו. הצבע הכתום שפעם זהר כבר דהה והיה חסר בו אוויר. הכדור נח לו בשקט בחדר של בן כבר זמן רב, שומע את בן משחק עם החברים שלו בכדור החדש שאבא שלו הביא לו ליום וההולדת, ומחכה בסבלנות שיגיע תורו שישחקו גם בו. ואפילו שזה לא קרה, הכדור הרגיש חלק מהחיים של בן. הרי אם בן לא היה רוצה אותו, הוא היה מעביר אותו למישהו אחר.

– “לא אבא. אפשר לזרוק אותו. אני כבר לא משחק בו מאז שהבאת לי את הכדור החדש.”

– “או קיי, בן. אני אוהב אותך, חמוד.”

– “גם אני אוהב אותך, אבא.”

הכדור פחד מאוד. החדר של בן פנה לרחוב, ומהרחוב הגיע המון רעש נורא. הוא חשב שלא יגיע לעולם לרחוב. אבא של בן תפס את הכדור בידיו הגדולות והכניס אותו לשקית גדולה מלאה צעצועים ישנים שהוא רצה לזרוק. הכדור מילא את השקית קצת יותר מדי, והיה יכול לראות מה קורה.

היה קר באותו בלילה ברחוב, אבל הכדור שמח שהוא יכול להציץ החוצה מהשקית ולהכיר את הסביבה החדשה שלו. הוא חשב שעכשיו הוא יישאר מחוץ לבית, וזה לא כזה נורא. הרי בבוקר הוא יוכל לראות את בן הולך לבית הספר ואחר הצהריים יראה אותו חוזר.

אבל הכדור לא ידע שבבוקר באות משאיות הזבל. מייד בבוקר הבא, עוד לפני שכולם התעוררו משינה, הרימה את השקית שלו משאית גדולה ועמדה לזרוק אותו לתוך המכל הגדול של הזבל. אבל הכדור שהציץ כל הזמן מחוץ לשקית נפל והתגלגל רחוק במורד הרחוב, ישר למרכז העיר.

במרכז העיר היה המון רעש, אבל גם הרבה אנשים. הכדור קיווה שאחד מהם ירים אותו וייקח אותו אליו, אבל זה לא קרה. במקום זה חלק מהם בעטו בו, לפעמים בכוונה ולפעמים לא. הכדור הבין שהאנשים ברחוב לא ייקחו אותו אליהם הביתה.

פתאום ראה חיה לא מוכרת. זה היה כלב. הכלב התקרב אל הכדור ורחרח אותו. הכדור חשב: “סוף סוף לוקחים אותי הביתה.” פתאום הכלב נשך את הכדור כל כך חזק, שהכדור רצה לצעוק, אבל במקום זה יצא ממנו עוד אוויר. הכלב גילה שלכדור אין טעם וזרק אותו במגרש משחקים.

במגרש המשחקים היו המון ילדים. הכדור נזכר איך בן פעם מצא אותו ולקח אותו אליו, והיה בטוח שעכשיו הוא מגיע לבית חדש. אחד הילדים התקרב אליו בריצה, אבל במקום להרים אותו או לשחק איתו, בעט בכדור כל כך חזק שהכדור עף ישר לתוך החווה הסמוכה.

הכדור ראה עוד חיה שהוא לא הכיר. מין דבר מוזר על שתי רגליים עם מקור וכרבולת אדומה. התרנגול של החווה התקרב לאט לאט לכדור, ועוד לפני שהכדור הספיק להבין מה קורה, התרנגול התחיל לנקר אותו חזק מאוד. הכדור היה עשוי מעור מאוד חזק, ולא קרה לו שום דבר רע. אבל הנקירות כאבו מאוד, גם בגלל שהוא היה עייף מאוד מהיום הארוך שעבר עליו.

פתאום נשמע קול בחווה: “מה זה? מה יש לך שם?”

היה זה בעל החווה, שראה את התרנגול משחק בכדור. כשהתקרב, ראה שזה הכדור שהיה לו כשהיה קטן, ושהיה משחק בו עם האחים שלו בחווה.

“מזמן לא נפגשתי עם המשפחה שלי” אמר החוואי לעצמו, כשפתאום נזכר באחיו ולא הצליח להיזכר למה בדיוק הם ניתקו את הקשר ביניהם. “אולי אני אזמין אותם לפה”, חשב. החוואי לקח את הכדור פנימה, והחל להתקשר לאחיו. כולם הסכימו לבוא, והחוואי התרגש מאוד.

ביום הפגישה כולם באו עם המשפחות שלהם לארוחת צהריים. סביב השולחן היה שקט גדול. אף אחד לא ידע על מה לדבר. כבר מזמן לא נפגשו, והאחים כבר לא היו קשורים אחד לשני. החוואי הרגיש את זה, אבל לא ידע מה לעשות. הוא כבר התחיל לחשוב שזו היתה טעות להזמין את כולם.

פתאום הוא נזכר בכדור, והלך רגע לחדר. כשחזר, שאל את אחיו: “אתם זוכרים את זה?” והראה להם את הכדור. כל האחים חייכו פתאום. הזיכרונות הישנים של המשחקים הציפו אותם מחדש, והם החליטו לצאת החוצה ולשחק יחד עם המשפחות שלהם. תוך כדי משחק האחים סיפרו אחד לשני מה קרה במשך השנים, ואחרי שסיימו לשחק עוד ישבו שעות ארוכות כדי לדבר. לפני שהאחים חזרו הביתה, הם קבעו להמשיך ולהיפגש.

הם היו שוב משפחה גדולה ומאושרת, והכדור ידע שהגיע הביתה.

מחשבות אחרונות

כמה אנשים שאלו אותי למה אני מפרסם את הסיפור תחת השם שלי ולא אנונימית. חלק שאלו למה אני מפרסם אותו בכלל. למען האמת, אני לא בטוח. אני חושב שתמיד רציתי לספר אותו אבל אף פעם לא היה לי האומץ. היום, עשר שנים אחרי הגיוס, זה כבר מספיק רחוק כדי שאני אעשה את זה. למה לא אנונימית? אין לי מושג. אולי עשיתי טעות שפרסמתי את זה תחת השם שלי, אבל אני לא מרגיש ככה כרגע.

הכתיבה של הכל היתה סוג של תרפיה בשבילי. בדרך כלל ראיתי את הסיפור כולו בצורה של אוסף פלשבקים, אבל אף פעם לא חיברתי אותו לסיפור אחד ארוך. רציתי להמשיך אותו עוד קצת ולספר מה קרה לאנשים שמוזכרים בסיפור אחרי השחרור שלי, אבל אני חושב שזה יחשוף אותם יותר מדי. אני רק אגיד שאריאל ואני למדנו ביחד בתואר הראשון, ואנחנו חברים מאוד טובים. אריאל הוא אחד האנשים היותר מוכשרים שאני מכיר, והוא עושה בימים אלה דוקטורט במדעי המחשב.

אני רוצה “לנצל את הבמה” ולהודות למשפחה שלי, שתמכה בי לאורך כל הדרך ובמיוחד בתקופת הכלא אפילו שהדאגתי אותם וגרמתי להם לא מעט עוגמת נפש. במיוחד אני רוצה להודות לאחי האמצעי, מורעל גולני, ששם את גאוות השירות שלו בצד ודאג לי, כמו שעשה מאז שהיינו ילדים, ללא שיפוטיות.

ולבסוף – מחשבות על הצבא. למרות שמדי פעם נפלט לי, אני לא שונא את הצבא. מבחינתי זו פשוט מסגרת שלא יכלה להכיל אותי בצורה שתהיה מספקת גם בשבילי וגם בשבילה. אבל כן יש לי טענות. אני חושב שהצבא איבד את הכיוון שלו. לאורך כל השירות שלי יש דוגמאות לכך:

• במעצר בבקו”ם – התעללות מצד חיילי משטרה צבאית עם זלזול מוחלט בחוקים וללא השגחה.
• בטירונות – המפקדים שוכחים יותר ויותר למה יש ריצות ועונשים גופניים. אלה נועדו במקור בשביל לאמן את החיילים, לחשל אותם. אבל זו אינה סיבה לזלזל בחיילים או להתנהג אליהם כאילו הם פחות טובים כבני אדם. אין שום סיבה שמפקד יקרא לחייל שלו “כוסית” או יציע לו ללבוש שמלות. הגבול הוא דק בין הענשת חייל כדי לאמן אותו, לבין הענשת חייל תוך כדי הביזוי שלו.
• בבסיסי העורף – גם בבסיס ששירתתי בו רוב השירות וגם בבסיסים אחרים שהייתי בהם, שכחו את המטרה שלשמה הבסיסים האלה קיימים. למשל, לפני ביקורות היה דגש גדול על צביעת הרכבים, אבל דגש קטן יותר על הכשירות שלהם. פקודות מבצעיות היו חייבות להיות יפות מבחינה גרפית, התוכן היה פחות משנה (לפחות מבחינת זמן ההשקעה שלנו).
• שקרים של מפקדים לאורך כל הדרך, מדרגת סמל עד דרגת סגן אלוף, כולל ראיונות חסרי משמעות שכל מילה שנאמרה בהם חקוקה בקרח.

“אובדן הכיוון” של הצבא בולט בנתונים ההולכים וגדלים על השתמטות חיילים. הצבא סומך על הפטריוטיות של בני הנוער המתגייסים, אך בהיעדר מלחמה גדולה שתעורר את הרגש הזה, בני הנוער רוצים פחות ופחות להקריב מאורח החיים שלהם למען המדינה. כדי שחייל ירצה לשרת בצבא, הוא צריך להבין איך הצבא יתרום לו (תנאי מוקדם לזה הוא שלצבא יהיה, למעשה, משהו לתרום לחיילים שלו). הצבא נכשל כישלון חרוץ במשימה הזו. במקום זה הוא מסתמך על טקטיקות הפחדה. אלה יפסיקו לעבוד בסופו של דבר.

הצבא הוא ראי החברה הישראלית. ככזה, הוא מלא פוליטיקה פנימית, שחיתויות ואנשים שמקבלים הטבות על גבם של אלה שפשוט עושים את העבודה שלהם. הצבא מנסה להתמודד עם התופעות האלה, אך בכך מקשה על זיהוי אלה שיש להם בעיות אמיתיות. למשל, הקשחת הקריטריונים להורדת פרופיל אולי מסננת מתחזים אך גם פוגעת בכאלה הזקוקים לעזרה אמיתית. זה נובע ברובו מהעובדה שהמערכת היא ענקית ומכילה אנשים מכל הסוגים, אבל זה פשוט לא מספיק טוב בעיניי. אני חושב שהצבא היה יכול להפיק ממני תועלת גדולה. אחרי הכל היה עדיף לצבא, כמערכת, לבוא קצת לקראתי. גם לטובתו וגם לטובתי.

סוף. תודה שקראתם.

אני, ג’ובניק

התפלאתי שהמקום שהייתי אמור להגיע אליו אחרי השחרור מהכלא זו יחידת התותחנים שלי, אבל ידעתי שאני כבר עם פרופיל 64 וקל”ב, אז נסעתי לשם עם ספר ודיסקמן. שם התברר לי שהם חושבים לשבץ אותי בתפקיד שלי ליחידה. זה היה מלחיץ, אבל אמרתי להם שיש לי פרופיל 64 וקל”ב. הם בדקו, אישרו ושלחו אותי למחרת לפיקוד צפון. הפרטים אחר כך משעממים – עשיתי את כל התהליך: פיקוד צפון, מפח”ש, בקו”ם, שוב מפח”ש (כי הם שכחו לתת לי איזה טופס) ולבסוף יחידת הממתינים לשיבוץ מחדש בבקו”ם. כל העסק לקח בסביבות שבוע.

כמה ימים בבקו”ם – הייתי מגיע בבוקר, יושב ולא עושה כלום בהמתנה לקצין השיבוצים והולך אחר הצהריים. עד שהגיע תורי להיכנס לקצין השיבוצים. זה היה הרגע שחיכיתי לו מאז שהתחלתי לעשות צרות בצבא. ההזדמנות שלי לקבל שיבוץ למשהו שאני באמת רוצה. על אף כל התלאות ולמרות כל הרצון לצאת מהצבא, קיוויתי שאולי סוף סוף אני אקבל שיבוץ ביחידת מחשבים. נכנסתי אל החדר. קצין השיבוצים ישב שם, מעיין בתיק שלי.
קצין שיבוצים: “עמית שרייבר?”
אני: “כן, המפקד”
קצין שיבוצים: “מה היית רוצה לעשות בצבא?”
אני: “מחשבים”
קצין שיבוצים: “מחשבים לא תקבל. אתה יכול לבחור אפסנאי או טבח”
אני: “אז אני לא רוצה שום דבר”
קצין שיבוצים: “אתה קורא לעצמך חייל? אתה לא ראוי לשרת בצבא!! בלה בלה בלה… צא החוצה!”

ובשיחה הזאת, שלקחה בערך דקה וחצי, נסתם הגולל על ה”חלום” שלי לשרת במחשבים בצבא. אבל היתה לזה גם תוצאה חיובית – הייתי חסר מקצוע. או, כמו שהצבא מכנה את המקצוע “חסר מקצוע”, עובד כללי (0040). אחר כך התחילה ההצבה מחדש שלי, שגם היא פרט משעמם, והגעתי אל הבסיס שבו עשיתי את שאר השירות שלי – בסיס תחזוקה של ג’ובניקים קרוב לבית. הבסיס היה, מבחינת שטח, שייך ברובו לתחזוקה, אבל גם יחידת הקישור של כל האוגדה ישבה בו. זה הפך את המקום להרבה יותר מעניין – היו שם הרבה בנות ואנשים יותר איכותיים, באופן כללי, מחייל התחזוקה הממוצע.

והיה שם גם את אריאל. אריאל למד איתי בתיכון, אפילו באותה כיתה למשך שנה אחת, אבל לא יצא לנו להכיר בבית הספר. הפכתי להיות עובד רס”ר, לפחות בהתחלה. אריאל דיבר עם הרס”ר ודאג שלא ידפקו אותי בשמירות או בכלל. בסיס כזה היה מלא קומבינות, ואני לא בדיוק הבן אדם שיודע לעשות קומבינות.

מפקד הבסיס היה אידיוט בשם יוסי. כשאני הגעתי לבסיס הוא בדיוק נכנס לתפקיד והשליט טרור. הוא היה מסתכל על כולם במבט מזלזל ומשפיל, ולא פספס שום הזדמנות להראות כמה כוח יש לו. הוא היה בקיא בחוקי הצבא בצורה יוצאת דופן וניצל את זה כדי לשחק על הגבול בין החוקי ללא-חוקי של “מה אפשר לעשות לחיילים”. מחיילים פחות היה אכפת לו, אבל הצבע של הבניינים ושל שער הכניסה היו ממש חשובים. פעם אחת אריאל עשה איזה גוון של טורקיז שמאוד מצא חן בעיניו, ובגוון הזה נצבעו הרבה דברים בבסיס. הרבה אחר כך, כשהוא עבר לבסיס אחר, הוא התקשר לאריאל במיוחד בשביל לשאול אותו מה היה היחס בין הצבעים בתערובת של הצבע ההוא. אבל זה לא ממש קשור לסיפור שלי.

בעודי מסתגל לעובדה שאהיה עובד רס”ר שנתיים וחצי, בישרו לי שיש לי ראיון עם צביקה (לשעבר מפקד הבסיס ובאותו זמן קצין תחזוקה אוגדתי). בשלב זה אני חייב לעצור את הסיפור ולהגדיר את המונח ראיון. במילון המונח ראיון מוגדר בצורה הבאה: “פגישה רשמית ואישית, בפרט אחת שנועדה להעריך את כישוריו של מועמד.” בצבא המונח מוגדר בצורה הבאה: “דרך ממש מסובכת לאחל לחייל בהצלחה.” לראיונות בצבא אין שום משמעות. או, יותר נכון, אם היתה להם משמעות אז היא כבר לא היתה קיימת כשאני הייתי בצבא.

ועכשיו להמשך הסיפור. ידעתי שהראיון עם צביקה זה אות מבשר רעות. השאלתי מחבר טייפ מנהלים ושמתי אותו בכיס. הנסיון שלי עם קצינים שצועקים עליי כבר לימד אותי משהו, אז התכוונתי להקליט את כל השיחה עם צביקה. אבל כשקראו לי להיכנס לחדר שבו נערך הראיון השתפנתי ולא לחצתי על כפתור ההקלטה. אני די מצטער על זה, כי היתה לנו שיחה מאוד משעשעת. משהו כזה:
צביקה: “עמית, במסגרת עבודה שנערכה באוגדה למצוא חיילים בעלי פוטנציאל ולשלוח אותם לקורסים נבחרתם, אתה ועוד חייל, ללכת לקורס מש”קי תחזוקה. מה דעתך?”
אני: “זה מאוד מחמיא לי, אבל אני לא מעוניין.”
צביקה: “אנשים כמוך הורסים את המדינה!! כל היום יושבים ורואים טלוויזיה ולא אכפת לכם מכלום!!!! בלה בלה בלה… אתה הולך לקורס.. בלה בלה בלה… עכשיו עוף מכאן.”
הוא באמת צעק את המשפט עם הטלוויזיה. לצערי, אין לי הקלטה של זה אבל עד היום יש לי את סיכום הראיון שבו “עכשיו עוף מכאן” תורגם בעדינות ל”אחלתי לחייל בהצלחה”.

כל הסיפור הזה היה בערך שלושה חודשים אחרי שהגעתי לבסיס. כבר שמעתי את אילת קוראת לי, אבל כבר לא היה לי כוח אז ביום תחילת הקורס הגעתי לבסיס במקום לקורס. ככה זה נחשב רק סירוב פקודה ולא נפקדות. הרס”ר של הבסיס דבר בשבילי עם יוסי, למזלי, וקיבלתי רק שבוע ריתוק. אחר כך העבירו אותי לעבוד במחסנים עקב חוסר כוח אדם שם. ב”ראיון” שעשו לי הובטח לי שיחזירו אותי להיות עובד רס”ר ברגע שיגיע חייל נוסף למחסנים. זה לא קרה. עברתי לעבוד תחת נגד בשם יוסף, שבזכותו הצלחתי להחזיק מעמד בבסיס עד סוף השירות. אני לא יודע אם להודות לו על זה או לא, אבל בכל אופן – הוא היה המפקד הכי טוב שהיה לי כל השירות. עד היום, כשאני פוגש אותו במילואים, אני נותן לו חיבוק ששמור רק לחברים טובים.

העבודה במחסנים היתה בעיקר פיזית – סחיבה, צביעה, מיון, תחזוקת רכבים, הכנה לביקורות ועוד הרבה דברים אחרים לא הכי נעימים. תמיד ששואלים אותי באיזה בסיס שירתתי, אני אומר: “מכירים שאתה נוסע בכביש ___ ויש בניינים צבועים בחלקם העליון במין חום בז’ כזה ולמטה בפס חום כהה? אני צבעתי אותם.” למען האמת דווקא את הבניינים לא אני צבעתי, אבל את רוב הרכבים שבבסיס כן (כמה מאות).

לאט לאט התחילו להבין שיש לי כישורים בתחום המחשבים. בעזרתי המסמכים שיצאו מלשכתו של יוסי היו יותר ויותר יפים. עם הכנסת ציוד מחשבים חדש יותר יצאו גם כל מיני דיאגרמות וגרפים. גם בקישור האוגדה (שישבו בבסיס) שמו לב לזה, והתחלתי לעזור למפקד מרכז הגיוס. באיזה שהוא שלב התחלתי לבקש שהוא יעביר אותי אליו, שם אני אהיה הרבה יותר מועיל. אבל כמובן שיוסי לא הסכים לוותר עליי, למרות הלחץ שהופעל עליו. שנה וחצי אחר כך, כשהגיע המחליף של יוסי, שוקי, עשו לי עוד “ראיון” שבו יוסי שאל אותי אם לפני שהוא עוזב אני מעוניין לעבור לקישור. שוקי גם היה שם וביקש בכל לשון של בקשה שאני אשאר עוד שלושה חודשים, ואם עדיין אני ארצה לעזוב הוא ייתן לי ללכת. אז הסכמתי.

במהלך שלושת החודשים האלה הצטרפתי לאריאל והפכתי להיות סמב”ץ ביחידה. זה היה תפקיד “יוקרתי” כי הסמב”צים היו כפופים ישירות למפקד היחידה, והיתה להם גישה יחסית חופשית אליו. בסך הכל שוקי היה נחמד, אבל עדיין רציתי לעזוב אל הקישור, וכשהגיע היום גם בקשתי ממנו את זה. להפתעתי, הוא סרב. הזכרתי לו שזה היה הסיכום, אבל הוא קשקש משהו על זה שיש ביקורת (תמיד היתה איזה ביקורת בפתח) ושאין מספיק אנשים (אף פעם לא היו מספיק אנשים). אז קבלתי אותו בנציב קבילות חיילים.

אני יודע שהייתי מאוד תמים בקטעים האלה. היתה לי הזדמנות לעזוב כשהציעו לי, ונפלתי בפח על ידי מפקד (בדרגת סגן אלוף) שנראה לי בן אדם טוב ואמין. אבל נניח לרגע שזה בסדר – אני בבסיס עם מפקדים מפגרים שלא יכולים לעמוד במילה שלהם ועושים קומבינות על הגב של החיילים. אבל כשפניתי לנציב קבילות חיילים, ובסוף תהליך בדיקת הקבילה נמצא שצדקתי ושבסיכום ראיון שנעשה לי הובטח לי משהו ולא קויים, ציפיתי שלפחות ייעשה צדק ויקרה הדבר הזה שהבטיחו לי. אבל מסתבר שלא. נציב קבילות חיילים מצא את התלונה שלי מוצדקת והבטיח לי ש”שוקי לעולם לא יבטיח עוד פעם משהו ולא יקיים”. לי זה כבר לא עזר. בשלב הזה כבר ממש שנאתי את הצבא, אבל המשכתי עד סוף השירות (עוד כחצי שנה) כסמב”ץ תחת פיקודו של שוקי.

לקראת השחרור עשיתי את המעשה הכי חכם, שעבורו כל מה שעשיתי היה שווה – ביקשתי ממפקד מרכז הגיוס להיות שייך ליחידת המפיצים של האוגדה במילואים. למעשה עשיתי את הקומבינה היחידה בכל השירות שלי. ואכן, ביום השחרור בבקו”ם, חיכה לקצין השיבוצים מכתב שבזכותו שיבצו אותי ליחידת מפיצים. היום אני עדיין משרת שם. על פי נתוני הצבא התפקיד שלי ביחידה הוא, למרבה האירוניה, קצין מחשב.

עדכון: שוחררתי משירות מילואים בשנת 2016 נדמה לי. במהלך כל ה-20 שנים ש”עשיתי” מילואים, השתתפתי אולי בסך הכל ב-15 ימי מילואים, וגם זו הגזמה לדעתי. גם “השתתפתי” במלחמת לבנון השניה וקיבלתי סיכה. התביישתי אפילו להראות אותה. בכל אופן, הקומבינה השתלמה. טוב שלא הלכתי לקורס מש”קי תחזוקה וטוב שדיברתי עם מפקד מרכז הגיוס לקראת השחרור.

הכלא – פלוגה ב’ והשחרור

פלוגה ב’ שונה מפלוגה ג’ בכמה מובנים: קודם כל, יש לכלואים זמן פנוי. לא הרבה זמן פנוי, אבל מדי פעם יכולת פשוט להיות בחדר ולא לעשות כלום איזה חצי שעה. הדבר השני שבולט זה שמותר לדבר בארוחות. אחרי כעשרה ימים עם שקט מוחלט בחדר האוכל, אתה פתאום לא מבין מה זה הקטע הזה של אנשים לדבר בזמן האוכל. הספירות בפלוגה ב’ נעשות לכל תא בנפרד, אז זה לא מעצבן כמו בפלוגה ג’. בערבים היתה טלוויזיה בחוץ והיה אפשר לראות חצי שעה חדשות. יש גם פחות תרגילי סדר ומסדרים, והאווירה באופן כללי פחות לחוצה.

אבל בפלוגה ב’ היה למד”כים נשק אחר, יותר טוב ממשמעת סופר קפדנית – הימים הנוספים. אם, למשל, שכחת את הכובע שלך והסתובבת בלעדיו ברחבה של הפלוגה, היית יכול לקבל על זה עוד יום בכלא. כלומר היית מקבל תלונה ונשפט מאוד מהר, כשהעונש בדרך כלל היה יום נוסף. המחשבה של עוד יום בכלא הפחידה אותי עד כדי כך שהייתי מספיק אחראי בשביל לא לעשות טעויות שהיו עלולות להוסיף לי ימים. יום אחד, במקלחת, גנבו לי את הכובע מהמתלה. זה היה מלחיץ, אבל התלבשתי ורצתי כמו מטורף אל המד”כ שהיה ברחבה ולפני שהוא הספיק לצעוק “יש לך תלונה” (תמיד היו צועקים את זה – סוג של “למען יראו וייראו”) אמרתי משהו כמו “המפקד, אני יודע שאני בלי כובע. גנבו לי אותו במקלחת” והוא שלח אותי לאפסנאות לקבל אחד אחר. זה היה ממש קרוב.

נדב המשיך לדאוג לי. פלוגה ב’ היתה הפלוגה שבה הוא שרת רוב הזמן, והיתה לו שם יותר השפעה. חוץ מזה שהיו לנו שיחות קצרות ונחמדות שמאוד עזרו לי, הוא סידר לי עבודה במטבח של פלוגה ב’. הוא עוד התנצל שהוא לא יכול למצוא משהו יותר טוב, בגלל שהייתי באגף ונחשבתי בעייתי. השיבוץ במטבח היה מעולה – עובדי מטבח רק צריכים לעבוד במטבח וחוץ מזה לא משתתפים בתרגילי הסדר. במטבח גם עבד בחור קטן ונחמד, צחי (נדמה לי), שהיה אלכוהוליסט. בארוחות שבת יכולת לראות אותו מחכה כמעט בקריז לפינוי, אז הוא היה תופס את אחד מבקבוקי היין ומחסל אותו.

המשפחה שלי באה לבקר אותי בפעם הראשונה שהיה אפשר. למען האמת, הביקור נראה לי כל כך קצר, שאני אפילו לא זוכר מה היה בו. נדב דאג לי לתוספת זמן המירבית לביקור – נדמה לי שהוא היה חצי שעה במקום עשרים דקות. נתתי לאח שלי את השקית עם הבגדים המלוכלכים. אחרי שהשתחררתי והוא נתן לי את הכביסה הנקייה הוא שאל אותי מה היה שם ואמר שהיה לבגדים ריח של ביוב. מלמלתי משהו על זה שהם היו בשקית הרבה זמן. לא יכולתי להגיד לו שהם היו מלאים שתן.

יום הפגישה שלי עם הפסיכיאטר הגיע. לקחו אותי לפלוגה ג’, כי היה שם חייל שגם היה אמור לראות את הפסיכיאטר. הקב”נית אמרה לנו לחכות בחוץ בזמן שהיא מדברת איתו. תוך כדי שאנחנו יושבים בחוץ אני שומע אותה מתדרכת את הפסיכיאטר: “עמית שרייבר – התנהגות ילדותית…” (אני באמת לא זוכר את השאר). אחרי ששמעתי את זה, ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. קראו לי פנימה, ואני נתתי את ההצגה של החיים שלי. הפגישה נגמרה כשהפסיכיאטר ממליץ להוריד את הפרופיל שלי ל- 64. נשאר רק עוד שלב אחד – הוועדה הרפואית. קיוויתי שזה יקרה בזמן שאני בכלא, אחרת זה היה אומר שאני צריך לחזור ליחידה עד הוועדה.

ובאמת באחד הימים לקחו אותי לועדה הרפואית בבית חולים 10 בחיפה. הפעם כבלו אותי באזיקים לאחד המד”כים. הנסיעה היתה מדהימה. אחרי יותר מעשרים יום בכלא, פתאום לראות כבישים, אזרחים, חיות, צמחים – זו חוויה. ביציאה מהרכב שלקח אותנו לבית חולים 10 הבנתי שכל האנשים (אזרחים וחיילים) מסתכלים עליי בצורה מוזרה. לקח לי שנייה להבין שהם בטח חושבים שאני איזה פושע מסוכן, אז עשיתי את הפרצוף הכי קשוח שיכולתי והסתכלתי ישר בעיניים לכל מי שהסתכל עליי. זה היה כל כך מצחיק לראות איך אנשים משפילים מבט או אפילו עוברים למדרכה שבצד השני.

בתוך בית החולים ישבתי על הרצפה וחיכיתי לועדה. בינתיים פגשתי שתי בנות שלמדו איתי בתיכון. גם זה היה מצחיק. כשאתה רואה מישהו כבול באזיקים למד”כ, אתה לא בדיוק יכול לפתוח בשיחת חולין של “מה המצב? מה קורה איתך?”. “את יודעת איך זה – אני כבול למד”כ. זה קצת מגביל, אבל בלילה אנחנו יושנים כפיות אז זה לא נורא.” בועדה אושר לי הפרופיל סופית, וקבלתי פתק קטן שכתוב עליו “64″ וגם “פסול רמת הגולן”. אני מבטיח שאני לא ממציא את זה – אין לי מושג למה הוכתרתי “פסול רמת הגולן”, אבל זה מה שהיה. עד היום כשאני חושב על צימר בצפון, אני חושב פעמיים.

אז זהו – המשימה הושלמה. הפרופיל שלי ירד, ואני הייתי מאושר. הכלואים האחרים לא הבינו למה אני כל כך שמח אחרי שקבלתי אישור שאני דפוק. אבל האנשים שם לא היו בדיוק כאלה שהיה אכפת לי מה הם חושבים. למשל יהודה העיוור, שנקרא ככה כי היתה לו איזה בעיה זמנית שבגללה הוא לא ראה אף אחד ממטר. כלומר, הוא באמת לא ראה אף אחד ממטר. הוא היה מספר לנו סיפורים איך דנה אינטרנשיונל נדלקה עליו וכאלה.

לפני שנכנסתי לכלא בקרתי את סבתא שלי בבית החולים. היא היתה חולה כבר הרבה זמן. ביום האחרון בכלא קראו לי אל המשרדים בפלוגה ב’ והודיעו לי שהיא נפטרה. הבטיחו לי שהשחרור שלי למחרת יהיה מהיר ככל האפשר, למרות שבסוף זה לא יצא לפועל והשתחררתי עם כולם. הם גם נתנו לי לעשות שיחת טלפון אחת. בדרך חזרה למטבח ליווה אותי אחד המד”כים שנחשב מה”טובים”, כלומר מאלה שמתייחסים לחיילים בכבוד ובאמפטיות. אף פעם לא הייתי עד לצד הזה שלו. בזמן שהוא פתח את השער אל המטבח, התחילו לזלוג לי דמעות. הוא קלט את זה, עשה פרצוף מזלזל ושאל אותי “מה הבעיה, חייל?!”. לא ממש רציתי לשתף אותו, אבל מה כבר יכולתי להגיד? אז אמרתי “סבתא שלי נפטרה, המפקד”. ברגע אחד כל ארשת הפנים שלו השתנתה. הוא התקרב אליי, הסתכל לי ישר בעיניים ואמר “אני מאוד משתתף בצערך.” יכולתי לראות שהוא מתכוון לזה. בתוך כל הטירוף של הכלא המעשה הפשוט הזה הוא הכי אנושי, הכי רגיש והזכרון הכי חזק שנשאר איתי מאותה תקופה.

למחרת שוחררתי מכלא שש עם 24 שעות חופש כדי להיות בלוויה של סבתא שלי. ההצבה שלי לאחר מכן היתה חזרה לגדוד התותחנים שלי, ברמת הגולן.

הכלא – פלוגה ג’

פלוגה ג’ בכלא היתה הפלוגה הכי קשה מכמה בחינות: המשמעת היתה הכי קשה שיכולה להיות, עשינו תרגילי סדר בסביבות חמש או שש שעות ביום, זמני הארוחות והמקלחות מוקצבים, ספירות יומיות של כל הפלוגה ביחד (שזה אומר עמידה ארוכה ומורטת עצבים עד שאוספים את כל החיילים, כולל מטבח וכאלה), בזמן הארוחות אסור להרעיש משום בחינה – אם לדעת הקצין האחראי רעש הכפות (הכלי היחיד שהיה בחדר אוכל) על הצלחות היה חזק מדי, אז הארוחה היתה נפסקת לאיזה דקה והיינו ננזפים. לדבר היה ממש מחוץ לתחום בזמן הארוחה. דמיינו לעצמכם שישה או שמונה אנשים יושבים סביב שולחן, מנסים לאכול רבע עוף עם כף ולסמן בנפנופי ידיים אחד לשני להעביר את המלח. נראה כמו ניסוי בסוציולוגיה על קבוצת קופים.

לא היתה דקה פנויה בפלוגה ג’. המנוחה היחידה היתה בשעות העבודה ובשבתות. הכלואים עובדים בעבודות שונות כמה שעות ביום. ברי המזל יוצאים מתחום הכלא לעבודה בהשגחת אזרחים עובדי צה”ל. אני, בגלל שהייתי כזה משוגע ומסוכן לחברה, נאלצתי להישאר בתחום הפלוגה ולתקן מכשירי קשר. זו היתה העבודה הכי גרועה מבחינת תנאים, ולמעט השינה זו היתה המנוחה היחידה שלי.

תרגילי הסדר היו מתישים. זה לא קל לעשות “שמאל-ימין” במעגלים כמה שעות ביום (הרחבה של פלוגה ג’ היתה קטנה יחסית, לדעתי כעשרים וחמישה או שלושים מטרים רבועים). הרגליים כואבות והשעמום נוראי. כדי להפיג את השעמום היינו לפעמים מזמזמים שירים לפי הקצב, ומסתכנים שיתפסו אותנו ונענש. לפעמים המד”כים היו באים לקראתנו ואם היינו בסדר באותו יום הם היו עושים לנו תרגילי סדר מעניינים, כמו השתלבות של שתי קבוצות אחת בשנייה. קשה לי להאמין שאני אומר את זה, אבל זה באמת היה מהנה לעשות תרגילי סדר מיוחדים. לדעתי, זה מסביר עד כמה המצב שלי היה קשה.

בזמנים ש”בין לבין”, למשל בין העבודה לארוחה או למקלחת, היו עושים לנו מסדרים בחדרים. החדר שהייתי בו היה סמוך למקום שהמד”כים יושבים בו, אז כל פעם שהיינו מרימים קול הם היו באים לצעוק עלינו. באופן כללי היינו תמיד על הכוונת שלהם. המסדרים היו נוקשים, למשל במובן שקיפולי השמיכות היו צריכים להיות מושלמים – בקיפול 16 באחד הצדדים של השמיכה יש 16 פסים (קיפולים של השמיכה), כמו שיש 8 בקיפול 8. בקיפול 16 מושלם הפסים ישרים לגמרי, אבל זה מאוד קשה לעשות. כמו כן, היה אסור שיהיה שום לכלוך על הרצפה השטופה, ותמיד היו מוצאים לנו איזה גפרור שהתחבא איפה שהוא או שמיכה שהפסים בה לא היו ישרים. במקרה כזה היינו חוטפים צעקות, נענשים בתרגילי סדר נוספים או סתם נאלצים לעשות מסדר חוזר (המד”כ שהיה בודק את החדר היה מבלגן לנו את השמיכות בכוונה בזמן המסדר). הסיבה היתה שתמיד למישהו לא היה כוח לעשות דברים כמו שצריך ותמיד היו ויכוחים על מי-עושה-מה במקום לעשות את העבודה.

אבל באחד מהימים, שכנראה נפלה בו המוזה על שוהי החדר (או שסתם נמאס להם להיענש), כולם השקיעו בנקיון בצורה קיצונית. החדר היה מדוגם – השמיכות היו מקופלות מושלם, השמיכות ששימשו כסדינים היו מתוחות על המיטות, הרצפה היתה שטופה למשעי ולא היה עליה פירור. השירותים (בכל חדר היו שירותי כריעה) היו מבריקים. היתה אווירה של גאווה והרגשה ש”הפעם עשינו את זה כמו שצריך”. המד”כ נכנס ובאמת רואה שהכל מקופל ומתוח, שהרצפה נקייה. רואים שהוא לא מצליח למצוא שום דבר. ואז, בהינף יד, הוא מזיז את אחת המיטות הפינתיות, ומאחורי הרגל של המיטה צמוד לקיר מתגלה, לא פחות ולא יותר, שזיף. לא גרעין של שזיף, לא אכול למחצה, אלא שלם. בתנועה דרמטית נוספת המד”כ תפס את השזיף, הרים אותו באוויר והתחיל לצעוק “מה זה?! מה זה??!!” ואז הוא רץ החוצה כשהוא בקושי מצליח לעצור את הצחוק שלו. הדקה שעברה עד שהוא חזר והעניש אותנו היתה אחת הדקות הטובות בפלוגה ג’.

נדב למד איתי בתיכון, אבל אף פעם לא ממש דברנו אחד עם השני. שלום-שלום, במקרה הטוב. יום אחד, באחד מהמסדרים בפלוגה, פתאום ראיתי את נדב נכנס בשער. הוא היה מד”כ. קראתי לו בלחישה סתם בשביל להגיד לו שאני שם, וכשהוא קלט אותי הוא מיד ציווה עליי בקול סמכותי: “חייל, בוא הנה!” הלכתי אליו והוא התחיל לשאול מה אני עושה שם ודבר איתי כאילו אנחנו חברים מילדות. לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים – רק העובדה שהיה שם מישהו מוכר עשתה לי טוב. אבל הוא הסביר לי שכדאי לי להפסיק לחייך לפני שמישהו ישים לב. הבנתי שהוא הולך לדאוג לי, אבל לא היה לי מושג עד כמה. יום אחר כך השיבוץ שלי בעבודה הוחלף והתחלתי לעבוד בפירוק והרכבת מחסניות אצל אחד מהאזרחים. היה שם רדיו ואספקה חופשית של תה – שיפור משמעותי לעומת תיקון מכשירי הקשר. נדב המשיך לעזור לי גם כשעברתי לפלוגה ב’, אבל על זה אני אספר בחלק הבא של הסיפור.

הדאגה הגדולה שלי היתה הורדת הפרופיל. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו קיצוני. לפני הגיוס זומנתי אל קב”ן, כנראה על רקע הגירושים של ההורים. הייתי כן איתו, ובין השאר סיפרתי לו שהייתי מרטיב במיטה עד גיל יחסית מאוחר. תארתי לעצמי שהעובדה הזאת רשומה איפה שהוא בתיק שלי, והחלטתי להשתמש בזה. בבקרים – כמה דקות לפני ההשכמה הכללית – הייתי קם מהמיטה, מחליף תחתונים וזורק את התחתונים של אתמול על המיטה יחד עם שתי השמיכות. ואז, בחדר עם עוד 19 אנשים (ישנים), הייתי משתין על המיטה שלי ודואג להרטיב את הכל. בפעם הראשונה שעשיתי את זה סיפרתי למד”כ שנכנס לחדר. הוא שלח אותי להחליף את כל הציוד ולהתקלח מקלחת נוספת. בימים הבאים כבר לא הייתי צריך להגיד למד”כים שום דבר. החלפת הציוד בבוקר הפכה לטקס קבוע, המקלחת – לפעמים (אם המד”כ היה רגיש מספיק). ככה הבטחתי לעצמי פגישה נוספת עם הקב”נית, הפעם עם בעיה “אמיתית”.

כאן אני שוב חייב לעצור ולהגיד שזה אחד הדברים המבישים ביותר שעשיתי בחיים שלי. שנים לא סיפרתי לאף אחד על זה ורק אחר כך הצלחתי לדבר על זה עם אנשים. כשאתה בתוך היאוש אתה מרגיש שאין לך ברירה אפילו אם יש. באותו זמן זה נראה מעשה מטורף, אבל שישיג את המטרה, ולכן ניסיתי אותו. מה הייתי יכול לעשות? לחזור ליחידה שלי לא רציתי בשום אופן. המוטיבציה שלי לשרת בצבא, שגם ככה היתה נמוכה, ירדה עם כל יום בצבא. הצעקות, ההשפלות והיחס המבזה ממפקדים – לא יכולתי לסבול את זה.

בפגישה השניה עם הקב”נית הלכתי על כל הקופה. בבכי קורע לב ספרתי לה שחזרתי להרטיב במיטה, והחלטתי לנסות את מזלי וביקשתי לראות פסיכיאטר. הפסיכיאטר הוא זה שממליץ על הורדת פרופיל לפני הוועדה המאשרת. הקב”נית, להפתעתי, מיד הסכימה. משהו כמו “אתה רוצה לראות פסיכיאטר? למה לא אמרת קודם?” יצאתי מאושר מאוד מהפגישה הזאת.

בעודי מחכה לפגישה עם הפסיכיאטר גם חיכיתי למשפט שלי. הוא הגיע ביום האחרון שבו היה מותר לשפוט אותי, שזה היום הארבעה עשר למעצר. הדיאלוג ביני לבין השופט היה משהו כזה:
אני: [נותן דום]
השופט: “אני רואה שהיית עריק חודש”
אני: “כן, המפקד”
השופט: “למה עשית את זה?”
אני: “כי רציתי לצאת מהצבא, המפקד”
השופט: [ורידים עומדים לפקוע] “תתאפס על עצמך, חייל! בלה בלה בלה, עונש 28 ימי מחבוש, אתה לא ראוי להיות חייל! בלה בלה בלה!!!”
אני: [נותן דום ויוצא]

למרות שידעתי שעל עריקות ראשונה מקבלים בדרך כלל “יום על יום” (כלומר יום בכלא על יום עריקות), היה לי ברור שהעובדה שאני מצהיר שאני רוצה לצאת מהצבא לא תעזור לי מבחינת העונש. כלומר, אם הייתי אומר במשפט שזה לא יחזור על עצמו ושאני מצטער ושאני אהיה חייל טוב, אולי הייתי מקבל עונש יותר קל. אז אפילו שזה שרת את המטרה שלי להישאר בכלא, עדיין הרגשתי רע שאצטרך להישאר בכלא עוד ארבעה עשר ימים. זה היה לא קל לקבל את העונש.

באחד הימים בזמן השהות שלי בפלוגה ג’ ראינו על ההר שמול הכלא, הידוע גם בשם “הר התקווה”, שני אנשים מטפסים. הם התחילו את הטיפוס בבוקר, ובסביבות הצהריים יכולת לראות אותם פורשים סדין גדול על ההר. כשהם סיימו התנוססה על ההר הכתובת: “מד”כ טוב זה מד”כ מת”. אחר כך יכולת לראות את אחד הקצינים וחייל מטפסים על ההר ומורידים את הכתובת. זו היתה שיחת היום, וגם זה היה יום טוב בפלוגה ג’. אחר כך סיפרו לי שאחד האנשים שהיה כלוא בעבר עלה על ההר ועשה שם מסיבת טרנס לרווחת החיילים בכלא.

היו עוד כמה דברים מצחיקים פה ושם. למשל, מספר הבסיס של כלא שש הוא 396 (צרפתי את הלינק כדי להראות שהמידע הזה נמצא כבר באינטרנט ואני לא עושה פה עבירה). הדלתות של החדרים בכל הכלא אחידות, ועשויות מלוח מתכת מחורר ברובו, למעט צוהר קטן בגובה הראש. כשהגעתי לכלא מישהו הסב את תשומת ליבי שאם סופרים את החורים שבדלת מגלים שיש בדיוק 396. הראיתי לו שאם מכפילים את מספר החורים שבשורה ומספר החורים שבעמודה, ומפחיתים את מספר החורים שחסר בגלל הצוהר אז באמת מגלים שזה נכון ויש 396 חורים, רק בלי הצורך לספור את כולם. מבע התדהמה שלו לנוכח הפעולה המתמטית המסובכת שבצעתי היה שווה את זה.

למחרת עברתי לפלוגה ב’.