Category: Hebrew

איך אתה רוצה שיהיה לך טוב
אם אתה לא עושה כלום עם עצמך
אם אתה נותן לראש להתעלל בלב
אם אתה מתמכר לגלים של כאב.

מרחם על עצמך ואומר:
אל תשקע במחשבות.
אל תיפול ברשתות
של עצב וכאב,
של אכזבה ודכאון.
אתה יפה, אתה מוכשר,
אתה מצחיק, אתה חכם.
אבל אתה פשוט לבד.

(נכתב לפני 10 שנים לפחות. מצאתי אותו יחד עם ההערה המקורית הבאה:
השיר לא היה אמור להיות בנושא בדידות, וגם היה אמור להיות יותר ארוך בצורה שאפשר יהיה להוסיף לו מנגינה. אבל זה מה שיצא, ומאז דברים קצת השתנו וכנראה שלעולם לא יהיה לו המשך, אז אני מפרסם אותו כמו שהוא.)

(עוד משהו ישן שאבד באסון העברית הגדול של הבלוג הזה)

שיר המבוך, שיר המבוך
נולדת!
“אתה נמצא כאן”
אומר השלט שמצביע על מפה,
שתראה בפעם האחרונה.
החוקים:
נקודת ההתחלה נבחרה בשבילך.
יש אינסוף יציאות.
הבחירה בדרך היא שלך,
והיציאה תהיה לפי הדרך.
אתה מצוייד במשפחה,
ואינך רשאי להחליפה.
קדימה, התקדם!

שיר המבוך, שיר המבוך
ימינה ושמאלה, מה אתה רואה?
בחר בחוכמה.
בחר במסדרון הארוך חסר הפניות,
וכשתרצה לחזור החזרה תהיה קשה.
בחר בפיתולים ובפניות,
ואולי תמצא את עצמך חזרה באותה נקודה ממנה יצאת.

שיר המבוך, שיר המבוך
יש אנשים בדרך.
הצטרפות אליהם תבטיח שינוי,
בדרך שלהם וגם בשלך.
אושר,
אהבה,
עצב,
אכזבה.
כולם נמצאים בדרך, כולם אפשרויות.
מאכזבה לומדים,
עצב מעכב,
אושר ממלא.
אהבה… אהבה היא… אין זמן, חייבים לזוז.

שיר המבוך, שיר המבוך
כאוס מוחלט, אבל אתה חייב לבחור.
גילית כשרון, התקדמת לכיוון אחד.
גידלת משפחה, התקדמת לכיוון שני.
לא תמיד אפשר לחזור.
על רוב הבחירות שעשית לא תוכל להתחרט,
השינוי נעשה.

שיר המבוך, שיר המבוך
חלק מהדרכים יהיו ללא מוצא.
סוף!
אבל יש תקווה,
חזור על עקבותיך ומצא אותה.
נשאר מעט זמן, אבל אל דאגה:
כשתמצא אהבה… לא עכשיו, קודם חזור.

שיר המבוך, שיר המבוך
אתה לקראת הסוף,
כל הדברים שעשית מתכנסים.
אתה מסתכל אחורה ובקושי רואה
את הפנייה האחרונה שעשית
משוך בכתפיים וצא מהמבוך.
כבר לא אכפת, לא אכפת…
כי מצאת אהבה.

שיר המבוך, שיר החיים
מתת!
חיית באושר?

(זה שיר ישן שנכתב לפני הרבה שנים ומצאתי עכשיו. הוא לא גמור אבל גם לעולם לא ייגמר, אז הנה)

אל תנסו לנחם אותי –
כבר לא כל כך כואב.
יש לי כבר
שנים של נסיון
ושריון סביב הלב.

אל תנסו לחבק אותי –
אני לא כזה חלש
כמו שאני נראה.
וגם אם כואב אני אתגבר
זה לא כל כך נורא.

ואם נראה שאני לוקח
את הכל קשה –
אל תגידו לי את זה.
במקום זה תנסו להבין
שאני לא אתם.
תהיו רגישים איתי
כמו שאני איתכם.

אז אל תנסו לנחם אותי –
כדי להמשיך הלאה
צריך קודם להתאבל
על העבר.
עם לב מלא חרטות
על שנים אבודות
אי אפשר להמשיך
אל המחר.

ביום שלישי אני אהיה בן שלושים. מי היה מאמין. שלושים. איך הזמן רץ.

זה מוזר איך שמייחסים למספרים עגולים משמעות מיוחדת. אפילו כל המחקרים, הקלישאות והמאמרים מתייחסים למספרים עגולים: “רווקה בגיל שלושים”, “החיים מתחילים בארבעים”, גיל הזהב מתחיל בשישים ועוד ועוד. אבל למעשה המספרים העגולים הם תוצאה של בחירה שרירותית בשיטה הדצימלית כדי לספור. אם היינו סופרים הקסדצימלי, דברים היום נראים שונה לגמרי. בטח לא הייתי כותב כלום עד שהייתי בן 20 (שלושים ושתיים דצימלית).

אבל ככה גדלנו וככה מספרים שרירותיים הופכים להיות משמעותיים בחיים שלנו. בלי לשים לב, מחשבות על החיים חודרות לתודעה שלך. אתה מתחיל לחשוב מה אתה עושה בחיים לעומת מה חשבת שתעשה וכל מיני כאלה. למזלי, רוב הזמן ידעתי שאני רוצה לעבוד במחשבים וככה באמת יצא. אמנם חשבתי שעד עכשיו אני אהיה לפחות ראש צוות אבל עכשיו אני לא בטוח כמה אני רוצה משרה ניהולית מסוג middle management שכזו. כמו הרבה ישראלים אחרים יש לי חלומות על “המכה הגדולה” – לפתוח איזה חברה שתעשה משהו חדש שאף אחד אחר לא חשב עליו ולקבל על זה המון כסף. בינתיים אני אפילו לא מצליח למצוא את הזמן או את החשק להקים רעיונות שמתרוצצים לי בראש הרבה זמן.

מבחינת עבודה, בכל אופן, אני די מרוצה. בשנה שחלפה סוף סוף התחלתי לעבוד בחברה קטנה כמו שתמיד רציתי. והמקום שאני עובד בו עכשיו באמת טוב והמוצר שאנחנו מפתחים באמת שווה את המאמץ. עדיין, לעבוד כל כך קשה בשביל מוצר של מישהו אחר זה די מטריד. אני מסכים שבסופו של דבר זה מה ש”שם לי אוכל על הצלחת” אבל הייתי רוצה שזה יהיה משהו שלי.

בשנים האחרונות התחלתי להתאמן. אני מתאמן כבר שנתיים ושלושה חודשים. אפשר להגיד די בבטחה שעברתי את השלב שבו רוב האנשים פורשים, למרות שנראה מה יקרה אחרי שלוש שנים של אימונים (עוד פעם המספרים השרירותיים האלה). אני מאוד מרוצה מהתוצאות. בזמן האחרון קצת פחות, אבל יש תקופות ויש תקופות. ההתמדה חשובה יותר מתוצאות הביניים.

עוד דבר שעשיתי בשנים האחרונות זה להיפטר מכל הידידות שהיו לי. תמיד רציתי לכתוב על קשרי הידידות שהיו לי מאז שהייתי בגיל הטיפש-עשרה, אבל אני אף פעם לא יודע איך להתחיל. בכל אופן, עניין “הידיד הנצחי” נגמר, ונשארו הרבה זכרונות וגם צער על שנים מבוזבזות. אבל לפחות אני לא תקוע שם יותר.

ובנימה אופטימית זו – אל תשכחו להתקשר ולהגיד מזל טוב. לא צריך מתנות. רק לזכור.