“אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו” – חז”ל
המעצר והכלא – האגף
במעצר ובכלא קרו הדברים שאני הכי מתבייש בהם. זו היתה אחת מתקופות השפל בחיים שלי. הגעתי למעצר בנחישות של אדם המונע על ידי מטרה. רציתי לראות קב”ן כמה שיותר מהר ולהוציא לפועל את התוכנית שלי, שבסופה רציתי להיות מחוץ לצבא.
האנשים במעצר היו משועשעים מזה שהייתי על מדי א’. כולם היו שם עם בגדים אזרחיים, כמו שלוכדי העריקים תפסו אותם. רציתי להרחיק אותם, אז כשהם שאלו אותי למה אני רוצה לצאת מהצבא אמרתי “כי הם אמרו לי”, כאילו קול נסתר נותן לי הוראות. הם אמרו “כן, בטח” אבל שמרו מרחק. זה אחד הדברים שאני מתבייש בהם מאוד – זה היה משהו מאוד טיפשי לעשות. אבל הבושה הזאת היא רק במבט לאחור. באותו זמן זה מה שעשיתי, וזה מה שעבד. עדיין, ידעתי שאת ההצגה הזאת אני לא אוכל להמשיך בכלא.
יום אחר כך הסיעו אותנו לכלא שש, כבולים באזיקים בזוגות. כבר מחוץ למבנה מלמדים אותך לתת דום, שזה גרסת ההקשב של הכלואים (”תן דום, חייל”). אחר כך מכניסים אותך פנימה לאפסנאות כדי לעלות על מדי ב’. לא הסכמתי. האפסנאי כמעט התחנן בפניי שאתלבש עכשיו ואעשה צרות אחר כך, אבל רציתי קודם לראות קב”ן ולא הסכמתי להחליף למדי ב’. מה שמצחיק זה שהייתי על מדי א’, אבל זה כנראה לא הצחיק את המד”כים (מדריכי כלואים – חיילי משטרה צבאית).
כדי להמשיך אני צריך לספר קצת על מבנה כלא שש בתקופה שאני הייתי שם. היו שלוש פלוגות: א’, ב’ ו- ג’. בפלוגה א’ היו חיילים קרביים וקצינים. בפלוגה ב’ היו חיילים לא קרביים שמרצים את העונש שלהם אחרי שנשפטו וחיילי מילואים. בפלוגה ג’ היו חיילים שעוד לא נשפטו וכאלה שנשפטו אבל נחשבו מסוכנים. בנוסף לפלוגות היה האגף, שבו היו חיילים שאיימו להתאבד וכאלה עם קשיי הסתגלות (שלא תפקדו בהתאם לציפיות) וכמובן – הצינוק. החיילים מפלוגה א’ בצעו שמירות הקפיות על החומה הפנימית של הכלא ועל החיילים שבאגף, שתמיד היו תחת השגחה. בפלוגה א’ החיילים ישנו באוהלים שהכילו כעשרים מיטות כל אחד, ובפלוגות ב’ ו- ג’ ישנו בחדרים שהכילו עשרים מיטות גם כן. באגף כל חייל היה בתא משלו, אבל תכף אני אתאר את האגף יותר בפירוט. את הצינוק לא יצא לי להכיר.
המשכתי לסרב לעלות על מדים. מד”כים וקציני משטרה צבאית באו וצעקו עליי אבל עניתי להם באדישות (ובכנות, יש להגיד) “אני לא עולה על מדים עד שאני רואה קב”ן, המפקד.” הייתי ממושמע בכל מובן אחר ולא התנגדתי לשום דבר. המערכת לא יכולה להתמודד עם זה, שכן משטרה צבאית לא יכולה להעניש חייל אלא במשפט. זאת אומרת שאי אפשר להריץ אותך, להוריד אותך לכפיפות מרפקים או כל דבר אחר. אז בלית ברירה שלחו אותי לאגף.
דבר אחד קטן לפני שאמשיך: בתור חייל שרק סיים טירונות וקורס, המשמעת בכלא לא הרתיעה אותי. למעשה, לא ידעתי שדברים מתנהלים בצורה אחרת בצבא, וזה נראה לי טבעי שצועקים עליי ואומרים לי לתת דום (הקשב, דום, מה ההבדל?). רק מסיפורים של כלואים אחרים הבנתי שזה לא בדיוק ככה, אבל זה לא שינה את ההרגשה שלי.
האגף מורכב מתאים שמכילים מיטה, פח ומעט מאוד מקום נוסף. על המיטה שתי שמיכות שחייבות להישאר בקיפול 16 (זו לא טעות כתיב או בדיחה – קיפול 16 זה הקיפול של הכלואים, והוא יותר קשה לביצוע נכון מאשר קיפול 8) כל עוד אתה לא ישן. בפח הכלוא משתין, ובשביל לחרבן הוא צריך לבקש רשות לצאת לשירותי הכריעה, שבהם מד”כ יכול לראות את חלק גופך העליון. בתא שלי באגף היה עיגול קטן בקיר שפנה החוצה (אי אפשר לקרוא לזה חלון), אבל הקיר היה כל כך עבה, שאוויר או אור בקושי הגיעו לחדר. כל פעם שמישהו עובר מול התא, החייל שבפנים צריך לקפוץ לדום, ואם הוא לא מספיק, או מפספס את המד”כ החולף, אז הוא נענש בנתינות דום (”אמרתי תן דום, חייל!!”) אינסופיות. בעקרון המד”כים תמיד יכלו להפיל אותך – לחלוף על פני התא שלך מהר ואז לצעוק עליך שאתה לא קופץ לדום – והם גם עשו את זה. למשל, בשבת היחידה שהייתי באגף, המד”כ אמר לי שאם אתנהג יפה הוא יעבור ממש מעט ליד התא שלי.
מחוץ לתא יש שלט מחיק קטן שאומר מה הסיבה שבגללה אתה באגף. יש רק שתי אפשרויות – קה”ס (קשיי הסתגלות) או כוונת התאבדות. אף פעם לא חשבתי להתאבד בצבא ואף פעם לא אמרתי כזה דבר לקב”נים. כלומר לא היתה שום סיבה שבעולם שמישהו יטעה ויכתוב לי על השלט מחוץ לתא שלי שאני שם כי איימתי להתאבד. מה הסיכוי שמישהו יעשה טעות כזו? יש שתי אפשרויות – קה”ס והתאבדות. שתיים! אבל הם עשו את זה – הם טעו וכתבו שיש לי כוונת התאבדות. בגלל זה לקחו לי את החגורה, השרוכים והשעון, אבל יכול להיות שלוקחים מכולם. בכל אופן, תכף זה יהיה רלוונטי. בינתיים נאלצתי להתמודד עם עוד ועוד צעקות וגם עם ת”סים (תרגילי סדר). ת”סים זה ה”תרגול” של הכלא. הרי אסור להעניש אותך עונשים גופניים, אז “מאמנים” אותך בתרגילי סדר. החיילים בפלוגה ג’ הכי מסכנים מהבחינה הזאת, אבל גם לזה נגיע יותר מאוחר. באגף עשיתי תרגילי סדר ונתתי דומים בלי הפסקה, יחד עם “נסיונות שכנוע” חסרי טעם לגרום לי לעלות על מדי ב’. זה נמשך יום אחד, עד שהגיע מד”כ אחד, שהיה קצת יותר אמפטי והסביר לי בשקט, כבן אדם אל משנהו, שאני אראה קב”ן ושהגיע הזמן שאני אעלה על מדי ב’. אז עליתי על מדי ב’. צריך פשוט לדעת לדבר איתי, אני מניח.
כל יום יש באגף לכל חייל “שעת טיול”. למען האמת, אני לא זוכר אם הת”סים היו חלק משעת הטיול או בנפרד, אבל בכל מקרה – הרחבה ה”חיצונית” באגף היתה בגודל של שניים או שלושה סלונים ממוצעים, מה שאומר שהיו הרבה פניות במהלך הת”סים. כמו כן, הרחבה באגף היתה מכוסה למעלה בגדר. צריך לראות את השמיים דרך גדר כמה ימים בשביל להבין את הפריבילגיה של לראות אותם בלי. את רוב הזמן בתא הייתי מבלה בקריאת הספר “העולם על פי גארפ” באנגלית, שמצאתי באילת באחד הנקיונות באכסניה והייתי מספיק חכם להביא אותו איתי לכלא. הספר הזה היתה דרך טובה להתנתק מההרגשה שאני כלוא. סיימתי את הספר בימים האחרונים של הכלא.
אחר כך באה לידי ביטוי אי ההבנה של כוונת ההתאבדות שלי. יום אחרי יום נכנס מפקד הכלא של אותו יום (אני לא זוכר איך התפקיד נקרא בדיוק) אל התא שלי באגף, מסתכל בחוץ על השלט ויום אחרי יום נהלנו את אותה שיחה:
אני: [נותן דום הכי חזק שאני יכול, כיאה לקבלתו של מישהו מכובד כל כך כמו מפקד כלא]
מפקד הכלא: “עמית, נכון?”
אני: [יפה מאוד, אתה יודע לקרוא] “כן, המפקד.”
מפקד הכלא: “עמית, למה אתה רוצה להתאבד?”
אני: “אני לא רוצה להתאבד, המפקד.”
מפקד הכלא: [משהו כאן לא מסתדר. בחוץ כתוב שהפשפש הזה רוצה להתאבד, אבל הוא לא מודה בזה.] “אז למה אתה פה?”
אני: “אני רוצה לצאת מהצבא, המפקד.”
מפקד הכלא: [עדיין לא מודה, אה? ועוד מתגרה בי. נשאיר אותו פה עוד יום. אולי מחר הוא ירצה להתאבד.]
ואז הוא היה מסתובב והולך, ואני הייתי נשאר עוד יום.
ככה עברו להם ארבעה ימים. בסך הכל חמישה ימים באגף, שבמהלכם החייל בתא שלידי , שהיה מופרע רציני והשתולל לעיתים קרובות ובגללו נאלצתי לתת המון דומים כל פעם שמד”כ עבר ליד התא שלי בדרך לתא שלו, איים על המד”כים שיש לו סכין גילוח מושתל בגרון ושהוא יתאבד אם הם יציקו לו או משהו כזה. התא שלי היה הכי קרוב למקום שבו המד”כים ישבו, אז שמעתי את השיחה הבאה:
מד”כ 1: “מה דעתך? יש לו באמת סכין גילוח בגרון?”
מד”כ 2: “לא יודע, שמעתי שיש כאלה דברים.”
מד”כ 1: “טוב, לא ניקח סיכון.”
(לא בדיוק השיחה, אבל משהו כזה)
באחד מהימים פגשתי את הקב”נית של הכלא. לתומי חשבתי שאכנס ואגיד שאני רוצה לצאת, והיא מיד תתן לי. הרי זה מה שהשמועות אמרו. זה לא היה כל כך פשוט. קודם כל, בתור פסיכולוגית היא היתה ממש גרועה. משהו כמו “מה הבעיה שלך?” אז ספרתי לה שקשה לי וכאלה, אני אפילו לא ממש זוכר. בכל אופן, הפגישה איתה פספסה את המטרה בגדול. הייתי חייב לעשות משהו יותר דרסטי בשביל להוריד את הפרופיל. אפילו עוד לא נשפטתי, ולא ידעתי כמה זמן אהיה בכלא – היתה אופציה שאני אצא לפני שאספיק להיות שישים יום מחוץ ליחידה שלי ולפני שאספיק להוריד פרופיל, ואז פשוט אצטרך לחזור לתותחנים. המצב היה עגום.
ביום האחרון לשהותי באגף שוב נכנס מפקד הכלא ואמר לי שאני יוצא אל פלוגה ג’ (כי עוד לא נשפטתי) ושאם הוא ישמע שאני מתנהג לא כשורה, אני אחזור מיד לאגף. אני זוכר שאפילו אז זה שעשע אותי קצת. כאילו, מה אתה חושב? שאני אתגעגע לפח של השתן שלי ולסרחון שיצא ממנו עד כדי כך? נו, טוב.
ובזה הסתיימה התקופה שלי באגף. למחרת יצאתי אל פלוגה ג’ והשמיים ללא הגדר.
