Author: Amit Schreiber

מחשבות אחרונות

כמה אנשים שאלו אותי למה אני מפרסם את הסיפור תחת השם שלי ולא אנונימית. חלק שאלו למה אני מפרסם אותו בכלל. למען האמת, אני לא בטוח. אני חושב שתמיד רציתי לספר אותו אבל אף פעם לא היה לי האומץ. היום, עשר שנים אחרי הגיוס, זה כבר מספיק רחוק כדי שאני אעשה את זה. למה לא אנונימית? אין לי מושג. אולי עשיתי טעות שפרסמתי את זה תחת השם שלי, אבל אני לא מרגיש ככה כרגע.

הכתיבה של הכל היתה סוג של תרפיה בשבילי. בדרך כלל ראיתי את הסיפור כולו בצורה של אוסף פלשבקים, אבל אף פעם לא חיברתי אותו לסיפור אחד ארוך. רציתי להמשיך אותו עוד קצת ולספר מה קרה לאנשים שמוזכרים בסיפור אחרי השחרור שלי, אבל אני חושב שזה יחשוף אותם יותר מדי. אני רק אגיד שאריאל ואני למדנו ביחד בתואר הראשון, ואנחנו חברים מאוד טובים. אריאל הוא אחד האנשים היותר מוכשרים שאני מכיר, והוא עושה בימים אלה דוקטורט במדעי המחשב.

אני רוצה “לנצל את הבמה” ולהודות למשפחה שלי, שתמכה בי לאורך כל הדרך ובמיוחד בתקופת הכלא אפילו שהדאגתי אותם וגרמתי להם לא מעט עוגמת נפש. במיוחד אני רוצה להודות לאחי האמצעי, מורעל גולני, ששם את גאוות השירות שלו בצד ודאג לי, כמו שעשה מאז שהיינו ילדים, ללא שיפוטיות.

ולבסוף – מחשבות על הצבא. למרות שמדי פעם נפלט לי, אני לא שונא את הצבא. מבחינתי זו פשוט מסגרת שלא יכלה להכיל אותי בצורה שתהיה מספקת גם בשבילי וגם בשבילה. אבל כן יש לי טענות. אני חושב שהצבא איבד את הכיוון שלו. לאורך כל השירות שלי יש דוגמאות לכך:

• במעצר בבקו”ם – התעללות מצד חיילי משטרה צבאית עם זלזול מוחלט בחוקים וללא השגחה.
• בטירונות – המפקדים שוכחים יותר ויותר למה יש ריצות ועונשים גופניים. אלה נועדו במקור בשביל לאמן את החיילים, לחשל אותם. אבל זו אינה סיבה לזלזל בחיילים או להתנהג אליהם כאילו הם פחות טובים כבני אדם. אין שום סיבה שמפקד יקרא לחייל שלו “כוסית” או יציע לו ללבוש שמלות. הגבול הוא דק בין הענשת חייל כדי לאמן אותו, לבין הענשת חייל תוך כדי הביזוי שלו.
• בבסיסי העורף – גם בבסיס ששירתתי בו רוב השירות וגם בבסיסים אחרים שהייתי בהם, שכחו את המטרה שלשמה הבסיסים האלה קיימים. למשל, לפני ביקורות היה דגש גדול על צביעת הרכבים, אבל דגש קטן יותר על הכשירות שלהם. פקודות מבצעיות היו חייבות להיות יפות מבחינה גרפית, התוכן היה פחות משנה (לפחות מבחינת זמן ההשקעה שלנו).
• שקרים של מפקדים לאורך כל הדרך, מדרגת סמל עד דרגת סגן אלוף, כולל ראיונות חסרי משמעות שכל מילה שנאמרה בהם חקוקה בקרח.

“אובדן הכיוון” של הצבא בולט בנתונים ההולכים וגדלים על השתמטות חיילים. הצבא סומך על הפטריוטיות של בני הנוער המתגייסים, אך בהיעדר מלחמה גדולה שתעורר את הרגש הזה, בני הנוער רוצים פחות ופחות להקריב מאורח החיים שלהם למען המדינה. כדי שחייל ירצה לשרת בצבא, הוא צריך להבין איך הצבא יתרום לו (תנאי מוקדם לזה הוא שלצבא יהיה, למעשה, משהו לתרום לחיילים שלו). הצבא נכשל כישלון חרוץ במשימה הזו. במקום זה הוא מסתמך על טקטיקות הפחדה. אלה יפסיקו לעבוד בסופו של דבר.

הצבא הוא ראי החברה הישראלית. ככזה, הוא מלא פוליטיקה פנימית, שחיתויות ואנשים שמקבלים הטבות על גבם של אלה שפשוט עושים את העבודה שלהם. הצבא מנסה להתמודד עם התופעות האלה, אך בכך מקשה על זיהוי אלה שיש להם בעיות אמיתיות. למשל, הקשחת הקריטריונים להורדת פרופיל אולי מסננת מתחזים אך גם פוגעת בכאלה הזקוקים לעזרה אמיתית. זה נובע ברובו מהעובדה שהמערכת היא ענקית ומכילה אנשים מכל הסוגים, אבל זה פשוט לא מספיק טוב בעיניי. אני חושב שהצבא היה יכול להפיק ממני תועלת גדולה. אחרי הכל היה עדיף לצבא, כמערכת, לבוא קצת לקראתי. גם לטובתו וגם לטובתי.

סוף. תודה שקראתם.

אני, ג’ובניק

התפלאתי שהמקום שהייתי אמור להגיע אליו אחרי השחרור מהכלא זו יחידת התותחנים שלי, אבל ידעתי שאני כבר עם פרופיל 64 וקל”ב, אז נסעתי לשם עם ספר ודיסקמן. שם התברר לי שהם חושבים לשבץ אותי בתפקיד שלי ליחידה. זה היה מלחיץ, אבל אמרתי להם שיש לי פרופיל 64 וקל”ב. הם בדקו, אישרו ושלחו אותי למחרת לפיקוד צפון. הפרטים אחר כך משעממים – עשיתי את כל התהליך: פיקוד צפון, מפח”ש, בקו”ם, שוב מפח”ש (כי הם שכחו לתת לי איזה טופס) ולבסוף יחידת הממתינים לשיבוץ מחדש בבקו”ם. כל העסק לקח בסביבות שבוע.

כמה ימים בבקו”ם – הייתי מגיע בבוקר, יושב ולא עושה כלום בהמתנה לקצין השיבוצים והולך אחר הצהריים. עד שהגיע תורי להיכנס לקצין השיבוצים. זה היה הרגע שחיכיתי לו מאז שהתחלתי לעשות צרות בצבא. ההזדמנות שלי לקבל שיבוץ למשהו שאני באמת רוצה. על אף כל התלאות ולמרות כל הרצון לצאת מהצבא, קיוויתי שאולי סוף סוף אני אקבל שיבוץ ביחידת מחשבים. נכנסתי אל החדר. קצין השיבוצים ישב שם, מעיין בתיק שלי.
קצין שיבוצים: “עמית שרייבר?”
אני: “כן, המפקד”
קצין שיבוצים: “מה היית רוצה לעשות בצבא?”
אני: “מחשבים”
קצין שיבוצים: “מחשבים לא תקבל. אתה יכול לבחור אפסנאי או טבח”
אני: “אז אני לא רוצה שום דבר”
קצין שיבוצים: “אתה קורא לעצמך חייל? אתה לא ראוי לשרת בצבא!! בלה בלה בלה… צא החוצה!”

ובשיחה הזאת, שלקחה בערך דקה וחצי, נסתם הגולל על ה”חלום” שלי לשרת במחשבים בצבא. אבל היתה לזה גם תוצאה חיובית – הייתי חסר מקצוע. או, כמו שהצבא מכנה את המקצוע “חסר מקצוע”, עובד כללי (0040). אחר כך התחילה ההצבה מחדש שלי, שגם היא פרט משעמם, והגעתי אל הבסיס שבו עשיתי את שאר השירות שלי – בסיס תחזוקה של ג’ובניקים קרוב לבית. הבסיס היה, מבחינת שטח, שייך ברובו לתחזוקה, אבל גם יחידת הקישור של כל האוגדה ישבה בו. זה הפך את המקום להרבה יותר מעניין – היו שם הרבה בנות ואנשים יותר איכותיים, באופן כללי, מחייל התחזוקה הממוצע.

והיה שם גם את אריאל. אריאל למד איתי בתיכון, אפילו באותה כיתה למשך שנה אחת, אבל לא יצא לנו להכיר בבית הספר. הפכתי להיות עובד רס”ר, לפחות בהתחלה. אריאל דיבר עם הרס”ר ודאג שלא ידפקו אותי בשמירות או בכלל. בסיס כזה היה מלא קומבינות, ואני לא בדיוק הבן אדם שיודע לעשות קומבינות.

מפקד הבסיס היה אידיוט בשם יוסי. כשאני הגעתי לבסיס הוא בדיוק נכנס לתפקיד והשליט טרור. הוא היה מסתכל על כולם במבט מזלזל ומשפיל, ולא פספס שום הזדמנות להראות כמה כוח יש לו. הוא היה בקיא בחוקי הצבא בצורה יוצאת דופן וניצל את זה כדי לשחק על הגבול בין החוקי ללא-חוקי של “מה אפשר לעשות לחיילים”. מחיילים פחות היה אכפת לו, אבל הצבע של הבניינים ושל שער הכניסה היו ממש חשובים. פעם אחת אריאל עשה איזה גוון של טורקיז שמאוד מצא חן בעיניו, ובגוון הזה נצבעו הרבה דברים בבסיס. הרבה אחר כך, כשהוא עבר לבסיס אחר, הוא התקשר לאריאל במיוחד בשביל לשאול אותו מה היה היחס בין הצבעים בתערובת של הצבע ההוא. אבל זה לא ממש קשור לסיפור שלי.

בעודי מסתגל לעובדה שאהיה עובד רס”ר שנתיים וחצי, בישרו לי שיש לי ראיון עם צביקה (לשעבר מפקד הבסיס ובאותו זמן קצין תחזוקה אוגדתי). בשלב זה אני חייב לעצור את הסיפור ולהגדיר את המונח ראיון. במילון המונח ראיון מוגדר בצורה הבאה: “פגישה רשמית ואישית, בפרט אחת שנועדה להעריך את כישוריו של מועמד.” בצבא המונח מוגדר בצורה הבאה: “דרך ממש מסובכת לאחל לחייל בהצלחה.” לראיונות בצבא אין שום משמעות. או, יותר נכון, אם היתה להם משמעות אז היא כבר לא היתה קיימת כשאני הייתי בצבא.

ועכשיו להמשך הסיפור. ידעתי שהראיון עם צביקה זה אות מבשר רעות. השאלתי מחבר טייפ מנהלים ושמתי אותו בכיס. הנסיון שלי עם קצינים שצועקים עליי כבר לימד אותי משהו, אז התכוונתי להקליט את כל השיחה עם צביקה. אבל כשקראו לי להיכנס לחדר שבו נערך הראיון השתפנתי ולא לחצתי על כפתור ההקלטה. אני די מצטער על זה, כי היתה לנו שיחה מאוד משעשעת. משהו כזה:
צביקה: “עמית, במסגרת עבודה שנערכה באוגדה למצוא חיילים בעלי פוטנציאל ולשלוח אותם לקורסים נבחרתם, אתה ועוד חייל, ללכת לקורס מש”קי תחזוקה. מה דעתך?”
אני: “זה מאוד מחמיא לי, אבל אני לא מעוניין.”
צביקה: “אנשים כמוך הורסים את המדינה!! כל היום יושבים ורואים טלוויזיה ולא אכפת לכם מכלום!!!! בלה בלה בלה… אתה הולך לקורס.. בלה בלה בלה… עכשיו עוף מכאן.”
הוא באמת צעק את המשפט עם הטלוויזיה. לצערי, אין לי הקלטה של זה אבל עד היום יש לי את סיכום הראיון שבו “עכשיו עוף מכאן” תורגם בעדינות ל”אחלתי לחייל בהצלחה”.

כל הסיפור הזה היה בערך שלושה חודשים אחרי שהגעתי לבסיס. כבר שמעתי את אילת קוראת לי, אבל כבר לא היה לי כוח אז ביום תחילת הקורס הגעתי לבסיס במקום לקורס. ככה זה נחשב רק סירוב פקודה ולא נפקדות. הרס”ר של הבסיס דבר בשבילי עם יוסי, למזלי, וקיבלתי רק שבוע ריתוק. אחר כך העבירו אותי לעבוד במחסנים עקב חוסר כוח אדם שם. ב”ראיון” שעשו לי הובטח לי שיחזירו אותי להיות עובד רס”ר ברגע שיגיע חייל נוסף למחסנים. זה לא קרה. עברתי לעבוד תחת נגד בשם יוסף, שבזכותו הצלחתי להחזיק מעמד בבסיס עד סוף השירות. אני לא יודע אם להודות לו על זה או לא, אבל בכל אופן – הוא היה המפקד הכי טוב שהיה לי כל השירות. עד היום, כשאני פוגש אותו במילואים, אני נותן לו חיבוק ששמור רק לחברים טובים.

העבודה במחסנים היתה בעיקר פיזית – סחיבה, צביעה, מיון, תחזוקת רכבים, הכנה לביקורות ועוד הרבה דברים אחרים לא הכי נעימים. תמיד ששואלים אותי באיזה בסיס שירתתי, אני אומר: “מכירים שאתה נוסע בכביש ___ ויש בניינים צבועים בחלקם העליון במין חום בז’ כזה ולמטה בפס חום כהה? אני צבעתי אותם.” למען האמת דווקא את הבניינים לא אני צבעתי, אבל את רוב הרכבים שבבסיס כן (כמה מאות).

לאט לאט התחילו להבין שיש לי כישורים בתחום המחשבים. בעזרתי המסמכים שיצאו מלשכתו של יוסי היו יותר ויותר יפים. עם הכנסת ציוד מחשבים חדש יותר יצאו גם כל מיני דיאגרמות וגרפים. גם בקישור האוגדה (שישבו בבסיס) שמו לב לזה, והתחלתי לעזור למפקד מרכז הגיוס. באיזה שהוא שלב התחלתי לבקש שהוא יעביר אותי אליו, שם אני אהיה הרבה יותר מועיל. אבל כמובן שיוסי לא הסכים לוותר עליי, למרות הלחץ שהופעל עליו. שנה וחצי אחר כך, כשהגיע המחליף של יוסי, שוקי, עשו לי עוד “ראיון” שבו יוסי שאל אותי אם לפני שהוא עוזב אני מעוניין לעבור לקישור. שוקי גם היה שם וביקש בכל לשון של בקשה שאני אשאר עוד שלושה חודשים, ואם עדיין אני ארצה לעזוב הוא ייתן לי ללכת. אז הסכמתי.

במהלך שלושת החודשים האלה הצטרפתי לאריאל והפכתי להיות סמב”ץ ביחידה. זה היה תפקיד “יוקרתי” כי הסמב”צים היו כפופים ישירות למפקד היחידה, והיתה להם גישה יחסית חופשית אליו. בסך הכל שוקי היה נחמד, אבל עדיין רציתי לעזוב אל הקישור, וכשהגיע היום גם בקשתי ממנו את זה. להפתעתי, הוא סרב. הזכרתי לו שזה היה הסיכום, אבל הוא קשקש משהו על זה שיש ביקורת (תמיד היתה איזה ביקורת בפתח) ושאין מספיק אנשים (אף פעם לא היו מספיק אנשים). אז קבלתי אותו בנציב קבילות חיילים.

אני יודע שהייתי מאוד תמים בקטעים האלה. היתה לי הזדמנות לעזוב כשהציעו לי, ונפלתי בפח על ידי מפקד (בדרגת סגן אלוף) שנראה לי בן אדם טוב ואמין. אבל נניח לרגע שזה בסדר – אני בבסיס עם מפקדים מפגרים שלא יכולים לעמוד במילה שלהם ועושים קומבינות על הגב של החיילים. אבל כשפניתי לנציב קבילות חיילים, ובסוף תהליך בדיקת הקבילה נמצא שצדקתי ושבסיכום ראיון שנעשה לי הובטח לי משהו ולא קויים, ציפיתי שלפחות ייעשה צדק ויקרה הדבר הזה שהבטיחו לי. אבל מסתבר שלא. נציב קבילות חיילים מצא את התלונה שלי מוצדקת והבטיח לי ש”שוקי לעולם לא יבטיח עוד פעם משהו ולא יקיים”. לי זה כבר לא עזר. בשלב הזה כבר ממש שנאתי את הצבא, אבל המשכתי עד סוף השירות (עוד כחצי שנה) כסמב”ץ תחת פיקודו של שוקי.

לקראת השחרור עשיתי את המעשה הכי חכם, שעבורו כל מה שעשיתי היה שווה – ביקשתי ממפקד מרכז הגיוס להיות שייך ליחידת המפיצים של האוגדה במילואים. למעשה עשיתי את הקומבינה היחידה בכל השירות שלי. ואכן, ביום השחרור בבקו”ם, חיכה לקצין השיבוצים מכתב שבזכותו שיבצו אותי ליחידת מפיצים. היום אני עדיין משרת שם. על פי נתוני הצבא התפקיד שלי ביחידה הוא, למרבה האירוניה, קצין מחשב.

עדכון: שוחררתי משירות מילואים בשנת 2016 נדמה לי. במהלך כל ה-20 שנים ש”עשיתי” מילואים, השתתפתי אולי בסך הכל ב-15 ימי מילואים, וגם זו הגזמה לדעתי. גם “השתתפתי” במלחמת לבנון השניה וקיבלתי סיכה. התביישתי אפילו להראות אותה. בכל אופן, הקומבינה השתלמה. טוב שלא הלכתי לקורס מש”קי תחזוקה וטוב שדיברתי עם מפקד מרכז הגיוס לקראת השחרור.

הכלא – פלוגה ב’ והשחרור

פלוגה ב’ שונה מפלוגה ג’ בכמה מובנים: קודם כל, יש לכלואים זמן פנוי. לא הרבה זמן פנוי, אבל מדי פעם יכולת פשוט להיות בחדר ולא לעשות כלום איזה חצי שעה. הדבר השני שבולט זה שמותר לדבר בארוחות. אחרי כעשרה ימים עם שקט מוחלט בחדר האוכל, אתה פתאום לא מבין מה זה הקטע הזה של אנשים לדבר בזמן האוכל. הספירות בפלוגה ב’ נעשות לכל תא בנפרד, אז זה לא מעצבן כמו בפלוגה ג’. בערבים היתה טלוויזיה בחוץ והיה אפשר לראות חצי שעה חדשות. יש גם פחות תרגילי סדר ומסדרים, והאווירה באופן כללי פחות לחוצה.

אבל בפלוגה ב’ היה למד”כים נשק אחר, יותר טוב ממשמעת סופר קפדנית – הימים הנוספים. אם, למשל, שכחת את הכובע שלך והסתובבת בלעדיו ברחבה של הפלוגה, היית יכול לקבל על זה עוד יום בכלא. כלומר היית מקבל תלונה ונשפט מאוד מהר, כשהעונש בדרך כלל היה יום נוסף. המחשבה של עוד יום בכלא הפחידה אותי עד כדי כך שהייתי מספיק אחראי בשביל לא לעשות טעויות שהיו עלולות להוסיף לי ימים. יום אחד, במקלחת, גנבו לי את הכובע מהמתלה. זה היה מלחיץ, אבל התלבשתי ורצתי כמו מטורף אל המד”כ שהיה ברחבה ולפני שהוא הספיק לצעוק “יש לך תלונה” (תמיד היו צועקים את זה – סוג של “למען יראו וייראו”) אמרתי משהו כמו “המפקד, אני יודע שאני בלי כובע. גנבו לי אותו במקלחת” והוא שלח אותי לאפסנאות לקבל אחד אחר. זה היה ממש קרוב.

נדב המשיך לדאוג לי. פלוגה ב’ היתה הפלוגה שבה הוא שרת רוב הזמן, והיתה לו שם יותר השפעה. חוץ מזה שהיו לנו שיחות קצרות ונחמדות שמאוד עזרו לי, הוא סידר לי עבודה במטבח של פלוגה ב’. הוא עוד התנצל שהוא לא יכול למצוא משהו יותר טוב, בגלל שהייתי באגף ונחשבתי בעייתי. השיבוץ במטבח היה מעולה – עובדי מטבח רק צריכים לעבוד במטבח וחוץ מזה לא משתתפים בתרגילי הסדר. במטבח גם עבד בחור קטן ונחמד, צחי (נדמה לי), שהיה אלכוהוליסט. בארוחות שבת יכולת לראות אותו מחכה כמעט בקריז לפינוי, אז הוא היה תופס את אחד מבקבוקי היין ומחסל אותו.

המשפחה שלי באה לבקר אותי בפעם הראשונה שהיה אפשר. למען האמת, הביקור נראה לי כל כך קצר, שאני אפילו לא זוכר מה היה בו. נדב דאג לי לתוספת זמן המירבית לביקור – נדמה לי שהוא היה חצי שעה במקום עשרים דקות. נתתי לאח שלי את השקית עם הבגדים המלוכלכים. אחרי שהשתחררתי והוא נתן לי את הכביסה הנקייה הוא שאל אותי מה היה שם ואמר שהיה לבגדים ריח של ביוב. מלמלתי משהו על זה שהם היו בשקית הרבה זמן. לא יכולתי להגיד לו שהם היו מלאים שתן.

יום הפגישה שלי עם הפסיכיאטר הגיע. לקחו אותי לפלוגה ג’, כי היה שם חייל שגם היה אמור לראות את הפסיכיאטר. הקב”נית אמרה לנו לחכות בחוץ בזמן שהיא מדברת איתו. תוך כדי שאנחנו יושבים בחוץ אני שומע אותה מתדרכת את הפסיכיאטר: “עמית שרייבר – התנהגות ילדותית…” (אני באמת לא זוכר את השאר). אחרי ששמעתי את זה, ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. קראו לי פנימה, ואני נתתי את ההצגה של החיים שלי. הפגישה נגמרה כשהפסיכיאטר ממליץ להוריד את הפרופיל שלי ל- 64. נשאר רק עוד שלב אחד – הוועדה הרפואית. קיוויתי שזה יקרה בזמן שאני בכלא, אחרת זה היה אומר שאני צריך לחזור ליחידה עד הוועדה.

ובאמת באחד הימים לקחו אותי לועדה הרפואית בבית חולים 10 בחיפה. הפעם כבלו אותי באזיקים לאחד המד”כים. הנסיעה היתה מדהימה. אחרי יותר מעשרים יום בכלא, פתאום לראות כבישים, אזרחים, חיות, צמחים – זו חוויה. ביציאה מהרכב שלקח אותנו לבית חולים 10 הבנתי שכל האנשים (אזרחים וחיילים) מסתכלים עליי בצורה מוזרה. לקח לי שנייה להבין שהם בטח חושבים שאני איזה פושע מסוכן, אז עשיתי את הפרצוף הכי קשוח שיכולתי והסתכלתי ישר בעיניים לכל מי שהסתכל עליי. זה היה כל כך מצחיק לראות איך אנשים משפילים מבט או אפילו עוברים למדרכה שבצד השני.

בתוך בית החולים ישבתי על הרצפה וחיכיתי לועדה. בינתיים פגשתי שתי בנות שלמדו איתי בתיכון. גם זה היה מצחיק. כשאתה רואה מישהו כבול באזיקים למד”כ, אתה לא בדיוק יכול לפתוח בשיחת חולין של “מה המצב? מה קורה איתך?”. “את יודעת איך זה – אני כבול למד”כ. זה קצת מגביל, אבל בלילה אנחנו יושנים כפיות אז זה לא נורא.” בועדה אושר לי הפרופיל סופית, וקבלתי פתק קטן שכתוב עליו “64″ וגם “פסול רמת הגולן”. אני מבטיח שאני לא ממציא את זה – אין לי מושג למה הוכתרתי “פסול רמת הגולן”, אבל זה מה שהיה. עד היום כשאני חושב על צימר בצפון, אני חושב פעמיים.

אז זהו – המשימה הושלמה. הפרופיל שלי ירד, ואני הייתי מאושר. הכלואים האחרים לא הבינו למה אני כל כך שמח אחרי שקבלתי אישור שאני דפוק. אבל האנשים שם לא היו בדיוק כאלה שהיה אכפת לי מה הם חושבים. למשל יהודה העיוור, שנקרא ככה כי היתה לו איזה בעיה זמנית שבגללה הוא לא ראה אף אחד ממטר. כלומר, הוא באמת לא ראה אף אחד ממטר. הוא היה מספר לנו סיפורים איך דנה אינטרנשיונל נדלקה עליו וכאלה.

לפני שנכנסתי לכלא בקרתי את סבתא שלי בבית החולים. היא היתה חולה כבר הרבה זמן. ביום האחרון בכלא קראו לי אל המשרדים בפלוגה ב’ והודיעו לי שהיא נפטרה. הבטיחו לי שהשחרור שלי למחרת יהיה מהיר ככל האפשר, למרות שבסוף זה לא יצא לפועל והשתחררתי עם כולם. הם גם נתנו לי לעשות שיחת טלפון אחת. בדרך חזרה למטבח ליווה אותי אחד המד”כים שנחשב מה”טובים”, כלומר מאלה שמתייחסים לחיילים בכבוד ובאמפטיות. אף פעם לא הייתי עד לצד הזה שלו. בזמן שהוא פתח את השער אל המטבח, התחילו לזלוג לי דמעות. הוא קלט את זה, עשה פרצוף מזלזל ושאל אותי “מה הבעיה, חייל?!”. לא ממש רציתי לשתף אותו, אבל מה כבר יכולתי להגיד? אז אמרתי “סבתא שלי נפטרה, המפקד”. ברגע אחד כל ארשת הפנים שלו השתנתה. הוא התקרב אליי, הסתכל לי ישר בעיניים ואמר “אני מאוד משתתף בצערך.” יכולתי לראות שהוא מתכוון לזה. בתוך כל הטירוף של הכלא המעשה הפשוט הזה הוא הכי אנושי, הכי רגיש והזכרון הכי חזק שנשאר איתי מאותה תקופה.

למחרת שוחררתי מכלא שש עם 24 שעות חופש כדי להיות בלוויה של סבתא שלי. ההצבה שלי לאחר מכן היתה חזרה לגדוד התותחנים שלי, ברמת הגולן.

הכלא – פלוגה ג’

פלוגה ג’ בכלא היתה הפלוגה הכי קשה מכמה בחינות: המשמעת היתה הכי קשה שיכולה להיות, עשינו תרגילי סדר בסביבות חמש או שש שעות ביום, זמני הארוחות והמקלחות מוקצבים, ספירות יומיות של כל הפלוגה ביחד (שזה אומר עמידה ארוכה ומורטת עצבים עד שאוספים את כל החיילים, כולל מטבח וכאלה), בזמן הארוחות אסור להרעיש משום בחינה – אם לדעת הקצין האחראי רעש הכפות (הכלי היחיד שהיה בחדר אוכל) על הצלחות היה חזק מדי, אז הארוחה היתה נפסקת לאיזה דקה והיינו ננזפים. לדבר היה ממש מחוץ לתחום בזמן הארוחה. דמיינו לעצמכם שישה או שמונה אנשים יושבים סביב שולחן, מנסים לאכול רבע עוף עם כף ולסמן בנפנופי ידיים אחד לשני להעביר את המלח. נראה כמו ניסוי בסוציולוגיה על קבוצת קופים.

לא היתה דקה פנויה בפלוגה ג’. המנוחה היחידה היתה בשעות העבודה ובשבתות. הכלואים עובדים בעבודות שונות כמה שעות ביום. ברי המזל יוצאים מתחום הכלא לעבודה בהשגחת אזרחים עובדי צה”ל. אני, בגלל שהייתי כזה משוגע ומסוכן לחברה, נאלצתי להישאר בתחום הפלוגה ולתקן מכשירי קשר. זו היתה העבודה הכי גרועה מבחינת תנאים, ולמעט השינה זו היתה המנוחה היחידה שלי.

תרגילי הסדר היו מתישים. זה לא קל לעשות “שמאל-ימין” במעגלים כמה שעות ביום (הרחבה של פלוגה ג’ היתה קטנה יחסית, לדעתי כעשרים וחמישה או שלושים מטרים רבועים). הרגליים כואבות והשעמום נוראי. כדי להפיג את השעמום היינו לפעמים מזמזמים שירים לפי הקצב, ומסתכנים שיתפסו אותנו ונענש. לפעמים המד”כים היו באים לקראתנו ואם היינו בסדר באותו יום הם היו עושים לנו תרגילי סדר מעניינים, כמו השתלבות של שתי קבוצות אחת בשנייה. קשה לי להאמין שאני אומר את זה, אבל זה באמת היה מהנה לעשות תרגילי סדר מיוחדים. לדעתי, זה מסביר עד כמה המצב שלי היה קשה.

בזמנים ש”בין לבין”, למשל בין העבודה לארוחה או למקלחת, היו עושים לנו מסדרים בחדרים. החדר שהייתי בו היה סמוך למקום שהמד”כים יושבים בו, אז כל פעם שהיינו מרימים קול הם היו באים לצעוק עלינו. באופן כללי היינו תמיד על הכוונת שלהם. המסדרים היו נוקשים, למשל במובן שקיפולי השמיכות היו צריכים להיות מושלמים – בקיפול 16 באחד הצדדים של השמיכה יש 16 פסים (קיפולים של השמיכה), כמו שיש 8 בקיפול 8. בקיפול 16 מושלם הפסים ישרים לגמרי, אבל זה מאוד קשה לעשות. כמו כן, היה אסור שיהיה שום לכלוך על הרצפה השטופה, ותמיד היו מוצאים לנו איזה גפרור שהתחבא איפה שהוא או שמיכה שהפסים בה לא היו ישרים. במקרה כזה היינו חוטפים צעקות, נענשים בתרגילי סדר נוספים או סתם נאלצים לעשות מסדר חוזר (המד”כ שהיה בודק את החדר היה מבלגן לנו את השמיכות בכוונה בזמן המסדר). הסיבה היתה שתמיד למישהו לא היה כוח לעשות דברים כמו שצריך ותמיד היו ויכוחים על מי-עושה-מה במקום לעשות את העבודה.

אבל באחד מהימים, שכנראה נפלה בו המוזה על שוהי החדר (או שסתם נמאס להם להיענש), כולם השקיעו בנקיון בצורה קיצונית. החדר היה מדוגם – השמיכות היו מקופלות מושלם, השמיכות ששימשו כסדינים היו מתוחות על המיטות, הרצפה היתה שטופה למשעי ולא היה עליה פירור. השירותים (בכל חדר היו שירותי כריעה) היו מבריקים. היתה אווירה של גאווה והרגשה ש”הפעם עשינו את זה כמו שצריך”. המד”כ נכנס ובאמת רואה שהכל מקופל ומתוח, שהרצפה נקייה. רואים שהוא לא מצליח למצוא שום דבר. ואז, בהינף יד, הוא מזיז את אחת המיטות הפינתיות, ומאחורי הרגל של המיטה צמוד לקיר מתגלה, לא פחות ולא יותר, שזיף. לא גרעין של שזיף, לא אכול למחצה, אלא שלם. בתנועה דרמטית נוספת המד”כ תפס את השזיף, הרים אותו באוויר והתחיל לצעוק “מה זה?! מה זה??!!” ואז הוא רץ החוצה כשהוא בקושי מצליח לעצור את הצחוק שלו. הדקה שעברה עד שהוא חזר והעניש אותנו היתה אחת הדקות הטובות בפלוגה ג’.

נדב למד איתי בתיכון, אבל אף פעם לא ממש דברנו אחד עם השני. שלום-שלום, במקרה הטוב. יום אחד, באחד מהמסדרים בפלוגה, פתאום ראיתי את נדב נכנס בשער. הוא היה מד”כ. קראתי לו בלחישה סתם בשביל להגיד לו שאני שם, וכשהוא קלט אותי הוא מיד ציווה עליי בקול סמכותי: “חייל, בוא הנה!” הלכתי אליו והוא התחיל לשאול מה אני עושה שם ודבר איתי כאילו אנחנו חברים מילדות. לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים – רק העובדה שהיה שם מישהו מוכר עשתה לי טוב. אבל הוא הסביר לי שכדאי לי להפסיק לחייך לפני שמישהו ישים לב. הבנתי שהוא הולך לדאוג לי, אבל לא היה לי מושג עד כמה. יום אחר כך השיבוץ שלי בעבודה הוחלף והתחלתי לעבוד בפירוק והרכבת מחסניות אצל אחד מהאזרחים. היה שם רדיו ואספקה חופשית של תה – שיפור משמעותי לעומת תיקון מכשירי הקשר. נדב המשיך לעזור לי גם כשעברתי לפלוגה ב’, אבל על זה אני אספר בחלק הבא של הסיפור.

הדאגה הגדולה שלי היתה הורדת הפרופיל. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו קיצוני. לפני הגיוס זומנתי אל קב”ן, כנראה על רקע הגירושים של ההורים. הייתי כן איתו, ובין השאר סיפרתי לו שהייתי מרטיב במיטה עד גיל יחסית מאוחר. תארתי לעצמי שהעובדה הזאת רשומה איפה שהוא בתיק שלי, והחלטתי להשתמש בזה. בבקרים – כמה דקות לפני ההשכמה הכללית – הייתי קם מהמיטה, מחליף תחתונים וזורק את התחתונים של אתמול על המיטה יחד עם שתי השמיכות. ואז, בחדר עם עוד 19 אנשים (ישנים), הייתי משתין על המיטה שלי ודואג להרטיב את הכל. בפעם הראשונה שעשיתי את זה סיפרתי למד”כ שנכנס לחדר. הוא שלח אותי להחליף את כל הציוד ולהתקלח מקלחת נוספת. בימים הבאים כבר לא הייתי צריך להגיד למד”כים שום דבר. החלפת הציוד בבוקר הפכה לטקס קבוע, המקלחת – לפעמים (אם המד”כ היה רגיש מספיק). ככה הבטחתי לעצמי פגישה נוספת עם הקב”נית, הפעם עם בעיה “אמיתית”.

כאן אני שוב חייב לעצור ולהגיד שזה אחד הדברים המבישים ביותר שעשיתי בחיים שלי. שנים לא סיפרתי לאף אחד על זה ורק אחר כך הצלחתי לדבר על זה עם אנשים. כשאתה בתוך היאוש אתה מרגיש שאין לך ברירה אפילו אם יש. באותו זמן זה נראה מעשה מטורף, אבל שישיג את המטרה, ולכן ניסיתי אותו. מה הייתי יכול לעשות? לחזור ליחידה שלי לא רציתי בשום אופן. המוטיבציה שלי לשרת בצבא, שגם ככה היתה נמוכה, ירדה עם כל יום בצבא. הצעקות, ההשפלות והיחס המבזה ממפקדים – לא יכולתי לסבול את זה.

בפגישה השניה עם הקב”נית הלכתי על כל הקופה. בבכי קורע לב ספרתי לה שחזרתי להרטיב במיטה, והחלטתי לנסות את מזלי וביקשתי לראות פסיכיאטר. הפסיכיאטר הוא זה שממליץ על הורדת פרופיל לפני הוועדה המאשרת. הקב”נית, להפתעתי, מיד הסכימה. משהו כמו “אתה רוצה לראות פסיכיאטר? למה לא אמרת קודם?” יצאתי מאושר מאוד מהפגישה הזאת.

בעודי מחכה לפגישה עם הפסיכיאטר גם חיכיתי למשפט שלי. הוא הגיע ביום האחרון שבו היה מותר לשפוט אותי, שזה היום הארבעה עשר למעצר. הדיאלוג ביני לבין השופט היה משהו כזה:
אני: [נותן דום]
השופט: “אני רואה שהיית עריק חודש”
אני: “כן, המפקד”
השופט: “למה עשית את זה?”
אני: “כי רציתי לצאת מהצבא, המפקד”
השופט: [ורידים עומדים לפקוע] “תתאפס על עצמך, חייל! בלה בלה בלה, עונש 28 ימי מחבוש, אתה לא ראוי להיות חייל! בלה בלה בלה!!!”
אני: [נותן דום ויוצא]

למרות שידעתי שעל עריקות ראשונה מקבלים בדרך כלל “יום על יום” (כלומר יום בכלא על יום עריקות), היה לי ברור שהעובדה שאני מצהיר שאני רוצה לצאת מהצבא לא תעזור לי מבחינת העונש. כלומר, אם הייתי אומר במשפט שזה לא יחזור על עצמו ושאני מצטער ושאני אהיה חייל טוב, אולי הייתי מקבל עונש יותר קל. אז אפילו שזה שרת את המטרה שלי להישאר בכלא, עדיין הרגשתי רע שאצטרך להישאר בכלא עוד ארבעה עשר ימים. זה היה לא קל לקבל את העונש.

באחד הימים בזמן השהות שלי בפלוגה ג’ ראינו על ההר שמול הכלא, הידוע גם בשם “הר התקווה”, שני אנשים מטפסים. הם התחילו את הטיפוס בבוקר, ובסביבות הצהריים יכולת לראות אותם פורשים סדין גדול על ההר. כשהם סיימו התנוססה על ההר הכתובת: “מד”כ טוב זה מד”כ מת”. אחר כך יכולת לראות את אחד הקצינים וחייל מטפסים על ההר ומורידים את הכתובת. זו היתה שיחת היום, וגם זה היה יום טוב בפלוגה ג’. אחר כך סיפרו לי שאחד האנשים שהיה כלוא בעבר עלה על ההר ועשה שם מסיבת טרנס לרווחת החיילים בכלא.

היו עוד כמה דברים מצחיקים פה ושם. למשל, מספר הבסיס של כלא שש הוא 396 (צרפתי את הלינק כדי להראות שהמידע הזה נמצא כבר באינטרנט ואני לא עושה פה עבירה). הדלתות של החדרים בכל הכלא אחידות, ועשויות מלוח מתכת מחורר ברובו, למעט צוהר קטן בגובה הראש. כשהגעתי לכלא מישהו הסב את תשומת ליבי שאם סופרים את החורים שבדלת מגלים שיש בדיוק 396. הראיתי לו שאם מכפילים את מספר החורים שבשורה ומספר החורים שבעמודה, ומפחיתים את מספר החורים שחסר בגלל הצוהר אז באמת מגלים שזה נכון ויש 396 חורים, רק בלי הצורך לספור את כולם. מבע התדהמה שלו לנוכח הפעולה המתמטית המסובכת שבצעתי היה שווה את זה.

למחרת עברתי לפלוגה ב’.

“אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו” – חז”ל

המעצר והכלא – האגף

במעצר ובכלא קרו הדברים שאני הכי מתבייש בהם. זו היתה אחת מתקופות השפל בחיים שלי. הגעתי למעצר בנחישות של אדם המונע על ידי מטרה. רציתי לראות קב”ן כמה שיותר מהר ולהוציא לפועל את התוכנית שלי, שבסופה רציתי להיות מחוץ לצבא.

האנשים במעצר היו משועשעים מזה שהייתי על מדי א’. כולם היו שם עם בגדים אזרחיים, כמו שלוכדי העריקים תפסו אותם. רציתי להרחיק אותם, אז כשהם שאלו אותי למה אני רוצה לצאת מהצבא אמרתי “כי הם אמרו לי”, כאילו קול נסתר נותן לי הוראות. הם אמרו “כן, בטח” אבל שמרו מרחק. זה אחד הדברים שאני מתבייש בהם מאוד – זה היה משהו מאוד טיפשי לעשות. אבל הבושה הזאת היא רק במבט לאחור. באותו זמן זה מה שעשיתי, וזה מה שעבד. עדיין, ידעתי שאת ההצגה הזאת אני לא אוכל להמשיך בכלא.

יום אחר כך הסיעו אותנו לכלא שש, כבולים באזיקים בזוגות. כבר מחוץ למבנה מלמדים אותך לתת דום, שזה גרסת ההקשב של הכלואים (”תן דום, חייל”). אחר כך מכניסים אותך פנימה לאפסנאות כדי לעלות על מדי ב’. לא הסכמתי. האפסנאי כמעט התחנן בפניי שאתלבש עכשיו ואעשה צרות אחר כך, אבל רציתי קודם לראות קב”ן ולא הסכמתי להחליף למדי ב’. מה שמצחיק זה שהייתי על מדי א’, אבל זה כנראה לא הצחיק את המד”כים (מדריכי כלואים – חיילי משטרה צבאית).

כדי להמשיך אני צריך לספר קצת על מבנה כלא שש בתקופה שאני הייתי שם. היו שלוש פלוגות: א’, ב’ ו- ג’. בפלוגה א’ היו חיילים קרביים וקצינים. בפלוגה ב’ היו חיילים לא קרביים שמרצים את העונש שלהם אחרי שנשפטו וחיילי מילואים. בפלוגה ג’ היו חיילים שעוד לא נשפטו וכאלה שנשפטו אבל נחשבו מסוכנים. בנוסף לפלוגות היה האגף, שבו היו חיילים שאיימו להתאבד וכאלה עם קשיי הסתגלות (שלא תפקדו בהתאם לציפיות) וכמובן – הצינוק. החיילים מפלוגה א’ בצעו שמירות הקפיות על החומה הפנימית של הכלא ועל החיילים שבאגף, שתמיד היו תחת השגחה. בפלוגה א’ החיילים ישנו באוהלים שהכילו כעשרים מיטות כל אחד, ובפלוגות ב’ ו- ג’ ישנו בחדרים שהכילו עשרים מיטות גם כן. באגף כל חייל היה בתא משלו, אבל תכף אני אתאר את האגף יותר בפירוט. את הצינוק לא יצא לי להכיר.

המשכתי לסרב לעלות על מדים. מד”כים וקציני משטרה צבאית באו וצעקו עליי אבל עניתי להם באדישות (ובכנות, יש להגיד) “אני לא עולה על מדים עד שאני רואה קב”ן, המפקד.” הייתי ממושמע בכל מובן אחר ולא התנגדתי לשום דבר. המערכת לא יכולה להתמודד עם זה, שכן משטרה צבאית לא יכולה להעניש חייל אלא במשפט. זאת אומרת שאי אפשר להריץ אותך, להוריד אותך לכפיפות מרפקים או כל דבר אחר. אז בלית ברירה שלחו אותי לאגף.

דבר אחד קטן לפני שאמשיך: בתור חייל שרק סיים טירונות וקורס, המשמעת בכלא לא הרתיעה אותי. למעשה, לא ידעתי שדברים מתנהלים בצורה אחרת בצבא, וזה נראה לי טבעי שצועקים עליי ואומרים לי לתת דום (הקשב, דום, מה ההבדל?). רק מסיפורים של כלואים אחרים הבנתי שזה לא בדיוק ככה, אבל זה לא שינה את ההרגשה שלי.

האגף מורכב מתאים שמכילים מיטה, פח ומעט מאוד מקום נוסף. על המיטה שתי שמיכות שחייבות להישאר בקיפול 16 (זו לא טעות כתיב או בדיחה – קיפול 16 זה הקיפול של הכלואים, והוא יותר קשה לביצוע נכון מאשר קיפול 8) כל עוד אתה לא ישן. בפח הכלוא משתין, ובשביל לחרבן הוא צריך לבקש רשות לצאת לשירותי הכריעה, שבהם מד”כ יכול לראות את חלק גופך העליון. בתא שלי באגף היה עיגול קטן בקיר שפנה החוצה (אי אפשר לקרוא לזה חלון), אבל הקיר היה כל כך עבה, שאוויר או אור בקושי הגיעו לחדר. כל פעם שמישהו עובר מול התא, החייל שבפנים צריך לקפוץ לדום, ואם הוא לא מספיק, או מפספס את המד”כ החולף, אז הוא נענש בנתינות דום (”אמרתי תן דום, חייל!!”) אינסופיות. בעקרון המד”כים תמיד יכלו להפיל אותך – לחלוף על פני התא שלך מהר ואז לצעוק עליך שאתה לא קופץ לדום – והם גם עשו את זה. למשל, בשבת היחידה שהייתי באגף, המד”כ אמר לי שאם אתנהג יפה הוא יעבור ממש מעט ליד התא שלי.

מחוץ לתא יש שלט מחיק קטן שאומר מה הסיבה שבגללה אתה באגף. יש רק שתי אפשרויות – קה”ס (קשיי הסתגלות) או כוונת התאבדות. אף פעם לא חשבתי להתאבד בצבא ואף פעם לא אמרתי כזה דבר לקב”נים. כלומר לא היתה שום סיבה שבעולם שמישהו יטעה ויכתוב לי על השלט מחוץ לתא שלי שאני שם כי איימתי להתאבד. מה הסיכוי שמישהו יעשה טעות כזו? יש שתי אפשרויות – קה”ס והתאבדות. שתיים! אבל הם עשו את זה – הם טעו וכתבו שיש לי כוונת התאבדות. בגלל זה לקחו לי את החגורה, השרוכים והשעון, אבל יכול להיות שלוקחים מכולם. בכל אופן, תכף זה יהיה רלוונטי. בינתיים נאלצתי להתמודד עם עוד ועוד צעקות וגם עם ת”סים (תרגילי סדר). ת”סים זה ה”תרגול” של הכלא. הרי אסור להעניש אותך עונשים גופניים, אז “מאמנים” אותך בתרגילי סדר. החיילים בפלוגה ג’ הכי מסכנים מהבחינה הזאת, אבל גם לזה נגיע יותר מאוחר. באגף עשיתי תרגילי סדר ונתתי דומים בלי הפסקה, יחד עם “נסיונות שכנוע” חסרי טעם לגרום לי לעלות על מדי ב’. זה נמשך יום אחד, עד שהגיע מד”כ אחד, שהיה קצת יותר אמפטי והסביר לי בשקט, כבן אדם אל משנהו, שאני אראה קב”ן ושהגיע הזמן שאני אעלה על מדי ב’. אז עליתי על מדי ב’. צריך פשוט לדעת לדבר איתי, אני מניח.

כל יום יש באגף לכל חייל “שעת טיול”. למען האמת, אני לא זוכר אם הת”סים היו חלק משעת הטיול או בנפרד, אבל בכל מקרה – הרחבה ה”חיצונית” באגף היתה בגודל של שניים או שלושה סלונים ממוצעים, מה שאומר שהיו הרבה פניות במהלך הת”סים. כמו כן, הרחבה באגף היתה מכוסה למעלה בגדר. צריך לראות את השמיים דרך גדר כמה ימים בשביל להבין את הפריבילגיה של לראות אותם בלי. את רוב הזמן בתא הייתי מבלה בקריאת הספר “העולם על פי גארפ” באנגלית, שמצאתי באילת באחד הנקיונות באכסניה והייתי מספיק חכם להביא אותו איתי לכלא. הספר הזה היתה דרך טובה להתנתק מההרגשה שאני כלוא. סיימתי את הספר בימים האחרונים של הכלא.

אחר כך באה לידי ביטוי אי ההבנה של כוונת ההתאבדות שלי. יום אחרי יום נכנס מפקד הכלא של אותו יום (אני לא זוכר איך התפקיד נקרא בדיוק) אל התא שלי באגף, מסתכל בחוץ על השלט ויום אחרי יום נהלנו את אותה שיחה:
אני: [נותן דום הכי חזק שאני יכול, כיאה לקבלתו של מישהו מכובד כל כך כמו מפקד כלא]
מפקד הכלא: “עמית, נכון?”
אני: [יפה מאוד, אתה יודע לקרוא] “כן, המפקד.”
מפקד הכלא: “עמית, למה אתה רוצה להתאבד?”
אני: “אני לא רוצה להתאבד, המפקד.”
מפקד הכלא: [משהו כאן לא מסתדר. בחוץ כתוב שהפשפש הזה רוצה להתאבד, אבל הוא לא מודה בזה.] “אז למה אתה פה?”
אני: “אני רוצה לצאת מהצבא, המפקד.”
מפקד הכלא: [עדיין לא מודה, אה? ועוד מתגרה בי. נשאיר אותו פה עוד יום. אולי מחר הוא ירצה להתאבד.]
ואז הוא היה מסתובב והולך, ואני הייתי נשאר עוד יום.

ככה עברו להם ארבעה ימים. בסך הכל חמישה ימים באגף, שבמהלכם החייל בתא שלידי , שהיה מופרע רציני והשתולל לעיתים קרובות ובגללו נאלצתי לתת המון דומים כל פעם שמד”כ עבר ליד התא שלי בדרך לתא שלו, איים על המד”כים שיש לו סכין גילוח מושתל בגרון ושהוא יתאבד אם הם יציקו לו או משהו כזה. התא שלי היה הכי קרוב למקום שבו המד”כים ישבו, אז שמעתי את השיחה הבאה:
מד”כ 1: “מה דעתך? יש לו באמת סכין גילוח בגרון?”
מד”כ 2: “לא יודע, שמעתי שיש כאלה דברים.”
מד”כ 1: “טוב, לא ניקח סיכון.”
(לא בדיוק השיחה, אבל משהו כזה)

באחד מהימים פגשתי את הקב”נית של הכלא. לתומי חשבתי שאכנס ואגיד שאני רוצה לצאת, והיא מיד תתן לי. הרי זה מה שהשמועות אמרו. זה לא היה כל כך פשוט. קודם כל, בתור פסיכולוגית היא היתה ממש גרועה. משהו כמו “מה הבעיה שלך?” אז ספרתי לה שקשה לי וכאלה, אני אפילו לא ממש זוכר. בכל אופן, הפגישה איתה פספסה את המטרה בגדול. הייתי חייב לעשות משהו יותר דרסטי בשביל להוריד את הפרופיל. אפילו עוד לא נשפטתי, ולא ידעתי כמה זמן אהיה בכלא – היתה אופציה שאני אצא לפני שאספיק להיות שישים יום מחוץ ליחידה שלי ולפני שאספיק להוריד פרופיל, ואז פשוט אצטרך לחזור לתותחנים. המצב היה עגום.

ביום האחרון לשהותי באגף שוב נכנס מפקד הכלא ואמר לי שאני יוצא אל פלוגה ג’ (כי עוד לא נשפטתי) ושאם הוא ישמע שאני מתנהג לא כשורה, אני אחזור מיד לאגף. אני זוכר שאפילו אז זה שעשע אותי קצת. כאילו, מה אתה חושב? שאני אתגעגע לפח של השתן שלי ולסרחון שיצא ממנו עד כדי כך? נו, טוב.

ובזה הסתיימה התקופה שלי באגף. למחרת יצאתי אל פלוגה ג’ והשמיים ללא הגדר.

אילת

החודש באילת היה שונה. הוא התחיל ביומיים, שבהם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. יותר נכון, ביום הראשון לא ידעתי בכלל מה לעשות עם עצמי וביום השני היה כבר יותר טוב. בכל אופן, את היום הראשון ביליתי בשכיבה בצל על חלקת דשא עם עוד כמה בטלנים. אין לי מושג מה הם עשו שם, אבל אני מניח שלכל אחד היה את הסיפור שלו. קראתי ספר רוב הזמן, ונמנמתי לא מעט. גם ניסיתי לתכנן מה לעשות עם כמה מאות השקלים שמשכתי עוד בחיפה. הכוונה שלי היתה לא להשתמש בכרטיס הכספומט שלי לאורך כל התקופה, כדי שלא יידעו איפה אני.

את הלילה של היום הראשון ביליתי על החוף. זו היתה שינה ממש גרועה. קולות מוזיקת הטרנס של המועדונים בסביבה הדהדו כמעט עד הבוקר, אנשים עברו לידי ודברו והגב שלי כאב מהשכיבה על הגב. ישנתי ככה כי הייתי חייב להיות בתנוחה שתתן לי לשמור על כל הדברים שלי. את התיק קשרתי לעמוד קטן שלידו ישנתי, את הארנק הכנסתי מתחת למכנסיים בין הרגליים, ואת הנעליים קשרתי אליי איכשהו.

ביום השני התעוררתי מאוד מוקדם. הלכתי לקנות לחמניה ונקניק, שקיוויתי שיחזיקו אותי מספיק זמן. המחיר שלהם הפתיע אותי, והבנתי שאני חייב להתחיל לחפש עבודה. נסיון העבודה שלי עד אז הסתכם בעיקר בשטיפת כלים וקצת בעבודה על מחשבים, אבל זה כבר לא רלוונטי. עברתי בין מלונות והצעתי את עצמי כשוטף כלים, אך נעניתי בסירוב ברובם. במלון אחד שאלו אותי אם ארצה להיות מלצר, אבל לא היו לי בגדים מתאימים ולקנות בגדים היה מסובך מדי באותו זמן. המצב לא נראה טוב.

התקשרתי הביתה והודעתי שהכל בסדר. לא חשבתי על זה שאולי כולם מחפשים אותי. אחר כך התברר לי שכולם היו מודאגים. עד היום אני לא יודע להסביר למה לא התקשרתי, אבל באופן כללי לאורך כל התהפוכות שלי בצבא היתה לי הרגשה ש”מישהו אחר מנווט את הספינה” או שאני על “טייס אוטומטי” (אלה עברותים גסים של פתגמים מאנגלית, אבל אתם מבינים את הכוונה). אני אדבר על זה שוב כשאני אסיים את כל הסיפור על השירות. בכל אופן, לאורך כל תקופת העריקות לא אמרתי איפה אני לאף אחד. סיפור שתמיד משעשע אותי זה שאנשי שלישות ומשטרה צבאית ביקרו אצל אבא שלי בבית וניסו לרמוז לו שוב ושוב שאולי הוא יודע איפה אני. אבא שלי כמעט זרק אותם מהבית, או לפחות ככה שמעתי.

עוד לילה על החוף, באותה נקודה ליד העמוד – סוס מנצח לא מחליפים (מה יש לי היום עם הפתגמים האלה?). ביום השלישי החלטתי לנסות למצוא עבודה באכסניה, ששהיתי בה עם חברים שנתיים לפני כן. אז, ביום היציאה מהאכסניה, שמנו לב לשלט שאמר שאפשר לעבוד שש שעות ביום תמורת מיטה וארוחות. אז החלטתי לנסות את זה, וזה עדיין היה רלוונטי. אמרתי להם שאני לפני צבא ולא אמרתי שאני מתכוון לעזוב תוך חודש. עבדתי שש שעות ביום והיה לי מקום לישון ואוכל. זה היה שיפור משמעותי. היו שם גם אנשים מאוד נחמדים – מנהלים ועובדים, שחלקם היו זרים – מה שהפך את כל העסק לעוד יותר מעניין.

בימים הראשונים עוד קמתי בהיסטריה, מחפש את הנשק שלי ונוגע בצוואר שלי ונזכר שאני לא עם דיסקית עליי. את זה, האמת, הייתי עושה מדי פעם גם כשהייתי ער. אבל ידעתי שלא מתחילים לחפש נפקדים עד שהסטאטוס שלהם מתחלף לעריקות, לאחר 14 ימים מחוץ לצבא. אז עבדתי מעט, ביליתי מעט וישנתי המון. למעשה, רוב הזמן ישנתי.

המצב הוסיף להשתפר – לאחר כשבועיים עבודה המנהלים באכסניה, שהיו מרוצים מהעבודה שלי, הציעו לי לעבוד שמונה שעות תמורת מיטה, אוכל ומשכורת על כל שמונה השעות. זה עשה אותי מאוד מאושר, על אף האיסור לקבל משכורת והפחד שהצבא אולי “יעקל” אותה. הרגשתי כאילו משהו עובד, סוף סוף, לטובתי. אז התחלתי לעבוד שמונה שעות ביום. זה לא היה קל – נקיון חדרים, עבודת מטבח, נקיון מדרגות וכו’. אבל זה העסיק אותי. המשכתי ככה עד שעבר החודש שאותו תכננתי לבלות באילת. נפרדתי לשלום מכולם (באחת הרגילות חזרתי לבקר) ולפני שעזבתי קניתי לי דיסקמן (מותרות באותה תקופה), כי ידעתי שאני אמור לקבל משכורת. משכתי כסף כי גם ככה עמדתי להסגיר את עצמי.

אחרי יום אחד בבית נסעתי עם אבא שלי למעצר והסגרתי את עצמי. עשיתי משהו די טפשי, אבל אז עוד לא היה לי מושג – הגעתי למעצר עם מדי א’ וקיטבג מלא, מה שהיה כאב ראש גדול עבור אנשי משטרה צבאית שם, שהיו צריכים לכתוב בדו”ח, פריט אחר פריט, מה יש בפנים. אבל על המעצר ועל הכלא אני אספר כבר בחלקים הבאים.

הקורס בשבטה

הקורס נמשך בסך הכל שישה שבועות, השלושה האחרונים על המחשבים. קורס משנה טכני נחשב קורס עדיף על קורס תותחן, או לפחות זו ההרגשה שלך כשאתה עושה אותו. האמת היא שלומדים לא מעט דברים מעניינים.

שלושת השבועות הראשונים לא היו קלים. אתה אמור לבצע עבודה די מסובכת שדורשת דיוק בזמן מאוד קצר (אני בכוונה שומר על ערפול של מה בדיוק עושים.) אבל האווירה בקורס יותר נוחה מאשר בטירונות. הדגש הוא על לימודים ולא על כושר גופני ומשמעת. גם האנשים בקורס היו מהסוג היותר איכותי, כביכול. וגם היו לנו מדריכות, שינוי מרענן לעומת הטירונות.

אחרי שלושת השבועות הראשונים הודיעו לנו שאנחנו עוברים למחשבים. זה מה שחיכיתי לו מאז שאותו סגן אלוף בבקו”ם ספר לי על ההתקדמות הטכנולוגית בחיל התותחנים. באמת התרגשתי באותו יום. כשהגענו לחדר המחשבים הבנתי עד כמה הנפילה קשה. המחשב היה יותר כמו מסוף הכנסת נתונים, שאתה מקבל ממקורות שונים. בסוף הכנסת הנתונים אתה מקבל מהקצין שאחראי עליך אישור ללחוץ “אנטר” ואז המחשב עושה את שלו. אני לא אומר שזה היה פשוט, אבל זה פשוט לא נכנס אצלי להגדרה של עבודה על מחשב. היום אני יודע כמה תמים הייתי, שחשבתי שיהיה שם משהו מעניין.

תחושת האכזבה היתה קשה מאוד. החלטתי לבקש שוב לראות קב”ן, וקבלתי קב”נית חדשה. גם היא, כמו הקב”ן של הטירונות, היתה אמפטית ואמרה שהיא מבינה אבל עדיין לא רואה סיבה לשחרר אותי מהתותחנים או מהצבא. המשכתי ככה את הקורס – פעם בשבוע פגישה אצל הקב”נית וכמה שיותר תורנויות מטבח. העבודה במטבח נתנה לי סוג של בריחה.

בסוף הקורס, שסיומו נחגג היטב, הזדכינו על כל הציוד (כולל נשקים) ונאמר לי להתייצב ביום ראשון שלאחר מכן בצומת מחניים. שם הייתי אמור לקבל את השיבוץ שלי. אותו סוף שבוע היה נורא. לא יכולתי לסבול את המחשבה שזה מה שאני אמור לעשות במהלך השירות שלי, ועדיין הייתי “נעול” על זה שאני רוצה לשרת ביחידת מחשבים. כמה דברים ששמעתי הניעו אותי לברוח: באותו זמן אמרו שהכי קל להוריד פרופיל אצל הקב”נים בכלא, וגם שאם אתה מחוץ ליחידה שלך שישים ימים ברציפות אתה אוטומטית נגרע ממנה.

ביום ראשון התעוררתי בבוקר עם הרגשה של חוסר אונים. ארזתי תיק אזרחי, ואמרתי למשפחה שלי שאני אעלה על מדים בצומת מחניים. נסעתי לתחנה המרכזית בתל אביב ומשם ירדתי לאילת לחודש.

לפני שאמשיך את הסיפור על השירות הצבאי שלי, יש שני דברים שאני רוצה להגיד:

• לאורך כל השירות (לא רק בטירונות) עשיתי כל מה שיכולתי וכל מה שאמרו לי בצורה הכי טובה שאפשר. על זה יעידו שני הציונים שקבלתי, על הטירונות והקורס.
• יש פעמים שאתה, הקורא, תסתכל על הדברים שאני כותב ותחשוב “אז מה? יש חיילים שעובר עליהם שירות הרבה יותר קשה והם לא בוכים על זה כמוך.” אני מסכים עם זה לגמרי. אבל אני מחשיב את הדברים שעשיתי בתור נסיון לשמור על השפיות. אם יש חיילים אחרים שמוכנים לאכול חרא, אז זו כבר בעיה שלהם. אני, באיזשהו שלב, החלטתי שמספיק לי. חוץ מזה, בוא נעשה תרגיל מחשבתי. נניח שבמדינת ישראל היה חובה לעשות צבא כמו היום, אבל גם תואר במדעי המחשב. סביר להניח שלך היה יותר קשה לעשות את התואר מאשר לי. והנקודה היא שאף אחד לא נותן לך לבחור לעשות את הצבא, ויש אנשים שפשוט לא מתאימים למסגרת הזאת. אני אחד מהם.

הטירונות בשבטה

הטירונות היתה אחד החלקים הקשים בשירות שלי. היינו ארבע כיתות במחלקה. לכל כיתה היה מ”כ. היה לי הרבה מזל לקבל מ”כ, שהיה חף מכל כוונה רעה. הערכתי אותו מאוד על זה – ההתנהגות שלו פשוט בלטה לעומת הנבזיות של המ”כים האחרים, שהיה נדמה שהם נהנים הנאה חולנית מלהעניש אותנו. הוא פשוט היה נטול פוזות של מפקד.

הייתי מדוכדך מאוד רק מעצם זה שאני שם. אבל היו עוד דברים. היה לי קשה לקבל את העובדה שהעונשים הם קולקטיביים, במיוחד לאור העובדה שהיו שם אנשים שפשוט לא רצו להיות שם, ועשו כל נסיון כדי שיעיפו אותם. למשל, היה בחור שבקביעות ובנחישות אחר לכל מסדר, אף פעם לא היה מוכן בזמן ותמיד דפק אותנו כמחלקה. אני לא מאשים אותו – הוא עשה מה שנראה לו. אבל המפקדים, שראו את זה קורה שוב ושוב לא הרגישו שזה לא הוגן להעניש את כל המחלקה בגלל בן אדם, שהיה ברור שאינו רוצה להיות שם. לצערי היו עוד כמה כמוהו. היה לי גם קשה לקבל פקודות מאנשים שלא הערכתי – כאלה שבאזרחות לא הייתי מסתכל לכיוון שלהם פעמיים. אבל תחושת הגועל הזאת נמשכה לאורך כל השירות שלי ואינה ספציפית לטירונות.

גם הרס”פ היה אכזרי במיוחד, והוא היה ידוע ככזה. כל פגישה איתו (כמחלקה) נגמרה באינסוף כפיפות מרפקים. בכלל, כפיפות המרפקים היה העונש החביב על המפקדים בשבטה. גם זה, אני חושב, היה לא בסדר. בלי שום פרופורציה להתקדמות הגופנית שלנו, היינו עושים מאות כפיפות ביום. בשבוע הראשון המחלקה שלנו פגשה את הרס”פ, ואני קבלתי שעתיים ביציאה כי פשוט לא עמדתי בעומס של כפיפות המרפקים. ביום חמישי של אותו שבוע, בשיחה השבועית עם המ”מ, קבלתי את השעתיים רשמית. לא התאפקתי ובכיתי מול כל המחלקה. אמנם בשקט, אבל כולם שמו לב.

מאותו יום הוכתרתי להיות ה”כוסית” של המחלקה. גם על ידי החיילים האחרים וגם על ידי המפקדים, למעט המ”כ שלי. זה גרם לי להיות יותר ממורמר, וממש לא היתה סיבה. השקעתי, אף פעם לא דפקתי את החיילים האחרים ואף פעם לא הייתי אחרון. אבל לא תמיד יכולתי לעצור את הדמעות, ועל זה שלמתי מחיר לאורך כל הטירונות. אפילו לקראת סוף הטירונות אחד המפקדים הציע שאני אלבש שמלה בטקס הסיום. לא היה אכפת לי, אבל מן הסתם זה לא יצא לפועל.

חוסר הרגישות של המפקדים התבטא בעוד אזורים. למשל: באחד הימים שבהם הריצו אותנו הרבה, הפעם בשביל להזיז ערמות של קרשים ממקום אחד לשני ואחר כך חזרה, כנראה שהתייבשתי. החושים שלי התערפלו, וכשאחד המפקדים דבר אליי פשוט לא שמעתי מה הוא אומר. בכוחות אחרונים אמרתי לו “אני לא שומע אותך, המפקד”, ובתמורה הוא קרב את הפה שלו לאוזן שלי וצעק לתוכה בכל הכוח: “עכשיו אתה שומע אותי, שרייבר?!”. אחר כך אחד המפקדים האחרים שהבין שאני בבעיה נתן לי לנוח ולשתות כדי להתאושש. במסיבת הסיום של הטירונות הוא עוד צחק על הקטע הזה, וטרח להביא אותי כדי לאמת את הסיפור מול המפקדים וחיילים אחרים. לתפארת מדינת ישראל, כאילו לא מספיק הושפלתי באותו יום. איזה אידיוט.

בשבוע השדאות נשברתי ובקשתי לראות קב”ן, עם המטרה הכללית של לצאת מהצבא. פשוט לא ראיתי איך אני יכול להמשיך. למזלי, אתה לא צריך לפרט למה אתה רוצה לראות קב”ן, ותוך 24 שעות הוא הגיע לשדה לפגוש (גם) אותי. ראיתי שהסיפורים על הקשיים שלי לא משנים שום דבר, והתחלתי לספר לו על פחדים שיש לי מהאחריות הגדולה של לירות פגזים. הוא המשיך להיות אמפטי ולהגיד לי שזה נורמאלי ושאני בסדר גמור. בכלל, לאורך כל הפגישות שלי עם קב”נים, תמיד הם אמרו לי שהם מבינים אבל שאין סיבה לעשות צעד דרסטי כמו לשחרר אותי מהתותחנים או מהצבא.

וככה הטירונות שלי המשיכה. אני, ה”כוסית” של המחלקה, הולך מדי פעם לקב”ן וחוזר ללא שינוי. אבל לקראת סוף הטירונות, ביום השיבוצים, הודיעו לי שנבחרתי, אחד ממעט מאוד חיילים, ללכת לקורס משנה טכני. אותו תפקיד על מחשב שהסגן אלוף במעצר בבקו”ם סיפר לי עליו. מסתבר שהקב”ן המליץ עליי לתפקיד הזה, והנתונים שלי התאימו. שמחתי מאוד על השיבוץ, שהיה יחסית יוקרתי, וציפיתי לקורס.