השירות הצבאי שלי – חלק שביעי

“You have your way. I have my way. As for the right way, the correct way, and the only way, it does not exist.” – Friedrich Nietzsche

הכלא – פלוגה ב’ והשחרור

פלוגה ב’ שונה מפלוגה ג’ בכמה מובנים: קודם כל, יש לכלואים זמן פנוי. לא הרבה זמן פנוי, אבל מדי פעם יכולת פשוט להיות בחדר ולא לעשות כלום איזה חצי שעה. הדבר השני שבולט זה שמותר לדבר בארוחות. אחרי כעשרה ימים עם שקט מוחלט בחדר האוכל, אתה פתאום לא מבין מה זה הקטע הזה של אנשים לדבר בזמן האוכל. הספירות בפלוגה ב’ נעשות לכל תא בנפרד, אז זה לא מעצבן כמו בפלוגה ג’. בערבים היתה טלוויזיה בחוץ והיה אפשר לראות חצי שעה חדשות. יש גם פחות תרגילי סדר ומסדרים, והאווירה באופן כללי פחות לחוצה.

אבל בפלוגה ב’ היה למד”כים נשק אחר, יותר טוב ממשמעת סופר קפדנית – הימים הנוספים. אם, למשל, שכחת את הכובע שלך והסתובבת בלעדיו ברחבה של הפלוגה, היית יכול לקבל על זה עוד יום בכלא. כלומר היית מקבל תלונה ונשפט מאוד מהר, כשהעונש בדרך כלל היה יום נוסף. המחשבה של עוד יום בכלא הפחידה אותי עד כדי כך שהייתי מספיק אחראי בשביל לא לעשות טעויות שהיו עלולות להוסיף לי ימים. יום אחד, במקלחת, גנבו לי את הכובע מהמתלה. זה היה מלחיץ, אבל התלבשתי ורצתי כמו מטורף אל המד”כ שהיה ברחבה ולפני שהוא הספיק לצעוק “יש לך תלונה” (תמיד היו צועקים את זה – סוג של “למען יראו וייראו”) אמרתי משהו כמו “המפקד, אני יודע שאני בלי כובע. גנבו לי אותו במקלחת” והוא שלח אותי לאפסנאות לקבל אחד אחר. זה היה ממש קרוב.

נדב המשיך לדאוג לי. פלוגה ב’ היתה הפלוגה שבה הוא שרת רוב הזמן, והיתה לו שם יותר השפעה. חוץ מזה שהיו לנו שיחות קצרות ונחמדות שמאוד עזרו לי, הוא סידר לי עבודה במטבח של פלוגה ב’. הוא עוד התנצל שהוא לא יכול למצוא משהו יותר טוב, בגלל שהייתי באגף ונחשבתי בעייתי. השיבוץ במטבח היה מעולה – עובדי מטבח רק צריכים לעבוד במטבח וחוץ מזה לא משתתפים בתרגילי הסדר. במטבח גם עבד בחור קטן ונחמד, צחי (נדמה לי), שהיה אלכוהוליסט. בארוחות שבת יכולת לראות אותו מחכה כמעט בקריז לפינוי, אז הוא היה תופס את אחד מבקבוקי היין ומחסל אותו.

המשפחה שלי באה לבקר אותי בפעם הראשונה שהיה אפשר. למען האמת, הביקור נראה לי כל כך קצר, שאני אפילו לא זוכר מה היה בו. נדב דאג לי לתוספת זמן המירבית לביקור – נדמה לי שהוא היה חצי שעה במקום עשרים דקות. נתתי לאח שלי את השקית עם הבגדים המלוכלכים. אחרי שהשתחררתי והוא נתן לי את הכביסה הנקייה הוא שאל אותי מה היה שם ואמר שהיה לבגדים ריח של ביוב. מלמלתי משהו על זה שהם היו בשקית הרבה זמן. לא יכולתי להגיד לו שהם היו מלאים שתן.

יום הפגישה שלי עם הפסיכיאטר הגיע. לקחו אותי לפלוגה ג’, כי היה שם חייל שגם היה אמור לראות את הפסיכיאטר. הקב”נית אמרה לנו לחכות בחוץ בזמן שהיא מדברת איתו. תוך כדי שאנחנו יושבים בחוץ אני שומע אותה מתדרכת את הפסיכיאטר: “עמית שרייבר – התנהגות ילדותית…” (אני באמת לא זוכר את השאר). אחרי ששמעתי את זה, ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. קראו לי פנימה, ואני נתתי את ההצגה של החיים שלי. הפגישה נגמרה כשהפסיכיאטר ממליץ להוריד את הפרופיל שלי ל- 64. נשאר רק עוד שלב אחד – הוועדה הרפואית. קיוויתי שזה יקרה בזמן שאני בכלא, אחרת זה היה אומר שאני צריך לחזור ליחידה עד הוועדה.

ובאמת באחד הימים לקחו אותי לועדה הרפואית בבית חולים 10 בחיפה. הפעם כבלו אותי באזיקים לאחד המד”כים. הנסיעה היתה מדהימה. אחרי יותר מעשרים יום בכלא, פתאום לראות כבישים, אזרחים, חיות, צמחים – זו חוויה. ביציאה מהרכב שלקח אותנו לבית חולים 10 הבנתי שכל האנשים (אזרחים וחיילים) מסתכלים עליי בצורה מוזרה. לקח לי שנייה להבין שהם בטח חושבים שאני איזה פושע מסוכן, אז עשיתי את הפרצוף הכי קשוח שיכולתי והסתכלתי ישר בעיניים לכל מי שהסתכל עליי. זה היה כל כך מצחיק לראות איך אנשים משפילים מבט או אפילו עוברים למדרכה שבצד השני.

בתוך בית החולים ישבתי על הרצפה וחיכיתי לועדה. בינתיים פגשתי שתי בנות שלמדו איתי בתיכון. גם זה היה מצחיק. כשאתה רואה מישהו כבול באזיקים למד”כ, אתה לא בדיוק יכול לפתוח בשיחת חולין של “מה המצב? מה קורה איתך?”. “את יודעת איך זה – אני כבול למד”כ. זה קצת מגביל, אבל בלילה אנחנו יושנים כפיות אז זה לא נורא.” בועדה אושר לי הפרופיל סופית, וקבלתי פתק קטן שכתוב עליו “64″ וגם “פסול רמת הגולן”. אני מבטיח שאני לא ממציא את זה – אין לי מושג למה הוכתרתי “פסול רמת הגולן”, אבל זה מה שהיה. עד היום כשאני חושב על צימר בצפון, אני חושב פעמיים.

אז זהו – המשימה הושלמה. הפרופיל שלי ירד, ואני הייתי מאושר. הכלואים האחרים לא הבינו למה אני כל כך שמח אחרי שקבלתי אישור שאני דפוק. אבל האנשים שם לא היו בדיוק כאלה שהיה אכפת לי מה הם חושבים. למשל יהודה העיוור, שנקרא ככה כי היתה לו איזה בעיה זמנית שבגללה הוא לא ראה אף אחד ממטר. כלומר, הוא באמת לא ראה אף אחד ממטר. הוא היה מספר לנו סיפורים איך דנה אינטרנשיונל נדלקה עליו וכאלה.

לפני שנכנסתי לכלא בקרתי את סבתא שלי בבית החולים. היא היתה חולה כבר הרבה זמן. ביום האחרון בכלא קראו לי אל המשרדים בפלוגה ב’ והודיעו לי שהיא נפטרה. הבטיחו לי שהשחרור שלי למחרת יהיה מהיר ככל האפשר, למרות שבסוף זה לא יצא לפועל והשתחררתי עם כולם. הם גם נתנו לי לעשות שיחת טלפון אחת. בדרך חזרה למטבח ליווה אותי אחד המד”כים שנחשב מה”טובים”, כלומר מאלה שמתייחסים לחיילים בכבוד ובאמפטיות. אף פעם לא הייתי עד לצד הזה שלו. בזמן שהוא פתח את השער אל המטבח, התחילו לזלוג לי דמעות. הוא קלט את זה, עשה פרצוף מזלזל ושאל אותי “מה הבעיה, חייל?!”. לא ממש רציתי לשתף אותו, אבל מה כבר יכולתי להגיד? אז אמרתי “סבתא שלי נפטרה, המפקד”. ברגע אחד כל ארשת הפנים שלו השתנתה. הוא התקרב אליי, הסתכל לי ישר בעיניים ואמר “אני מאוד משתתף בצערך.” יכולתי לראות שהוא מתכוון לזה. בתוך כל הטירוף של הכלא המעשה הפשוט הזה הוא הכי אנושי, הכי רגיש והזכרון הכי חזק שנשאר איתי מאותה תקופה.

למחרת שוחררתי מכלא שש עם 24 שעות חופש כדי להיות בלוויה של סבתא שלי. ההצבה שלי לאחר מכן היתה חזרה לגדוד התותחנים שלי, ברמת הגולן.