השירות הצבאי שלי – חלק שישי

הכלא – פלוגה ג’

פלוגה ג’ בכלא היתה הפלוגה הכי קשה מכמה בחינות: המשמעת היתה הכי קשה שיכולה להיות, עשינו תרגילי סדר בסביבות חמש או שש שעות ביום, זמני הארוחות והמקלחות מוקצבים, ספירות יומיות של כל הפלוגה ביחד (שזה אומר עמידה ארוכה ומורטת עצבים עד שאוספים את כל החיילים, כולל מטבח וכאלה), בזמן הארוחות אסור להרעיש משום בחינה – אם לדעת הקצין האחראי רעש הכפות (הכלי היחיד שהיה בחדר אוכל) על הצלחות היה חזק מדי, אז הארוחה היתה נפסקת לאיזה דקה והיינו ננזפים. לדבר היה ממש מחוץ לתחום בזמן הארוחה. דמיינו לעצמכם שישה או שמונה אנשים יושבים סביב שולחן, מנסים לאכול רבע עוף עם כף ולסמן בנפנופי ידיים אחד לשני להעביר את המלח. נראה כמו ניסוי בסוציולוגיה על קבוצת קופים.

לא היתה דקה פנויה בפלוגה ג’. המנוחה היחידה היתה בשעות העבודה ובשבתות. הכלואים עובדים בעבודות שונות כמה שעות ביום. ברי המזל יוצאים מתחום הכלא לעבודה בהשגחת אזרחים עובדי צה”ל. אני, בגלל שהייתי כזה משוגע ומסוכן לחברה, נאלצתי להישאר בתחום הפלוגה ולתקן מכשירי קשר. זו היתה העבודה הכי גרועה מבחינת תנאים, ולמעט השינה זו היתה המנוחה היחידה שלי.

תרגילי הסדר היו מתישים. זה לא קל לעשות “שמאל-ימין” במעגלים כמה שעות ביום (הרחבה של פלוגה ג’ היתה קטנה יחסית, לדעתי כעשרים וחמישה או שלושים מטרים רבועים). הרגליים כואבות והשעמום נוראי. כדי להפיג את השעמום היינו לפעמים מזמזמים שירים לפי הקצב, ומסתכנים שיתפסו אותנו ונענש. לפעמים המד”כים היו באים לקראתנו ואם היינו בסדר באותו יום הם היו עושים לנו תרגילי סדר מעניינים, כמו השתלבות של שתי קבוצות אחת בשנייה. קשה לי להאמין שאני אומר את זה, אבל זה באמת היה מהנה לעשות תרגילי סדר מיוחדים. לדעתי, זה מסביר עד כמה המצב שלי היה קשה.

בזמנים ש”בין לבין”, למשל בין העבודה לארוחה או למקלחת, היו עושים לנו מסדרים בחדרים. החדר שהייתי בו היה סמוך למקום שהמד”כים יושבים בו, אז כל פעם שהיינו מרימים קול הם היו באים לצעוק עלינו. באופן כללי היינו תמיד על הכוונת שלהם. המסדרים היו נוקשים, למשל במובן שקיפולי השמיכות היו צריכים להיות מושלמים – בקיפול 16 באחד הצדדים של השמיכה יש 16 פסים (קיפולים של השמיכה), כמו שיש 8 בקיפול 8. בקיפול 16 מושלם הפסים ישרים לגמרי, אבל זה מאוד קשה לעשות. כמו כן, היה אסור שיהיה שום לכלוך על הרצפה השטופה, ותמיד היו מוצאים לנו איזה גפרור שהתחבא איפה שהוא או שמיכה שהפסים בה לא היו ישרים. במקרה כזה היינו חוטפים צעקות, נענשים בתרגילי סדר נוספים או סתם נאלצים לעשות מסדר חוזר (המד”כ שהיה בודק את החדר היה מבלגן לנו את השמיכות בכוונה בזמן המסדר). הסיבה היתה שתמיד למישהו לא היה כוח לעשות דברים כמו שצריך ותמיד היו ויכוחים על מי-עושה-מה במקום לעשות את העבודה.

אבל באחד מהימים, שכנראה נפלה בו המוזה על שוהי החדר (או שסתם נמאס להם להיענש), כולם השקיעו בנקיון בצורה קיצונית. החדר היה מדוגם – השמיכות היו מקופלות מושלם, השמיכות ששימשו כסדינים היו מתוחות על המיטות, הרצפה היתה שטופה למשעי ולא היה עליה פירור. השירותים (בכל חדר היו שירותי כריעה) היו מבריקים. היתה אווירה של גאווה והרגשה ש”הפעם עשינו את זה כמו שצריך”. המד”כ נכנס ובאמת רואה שהכל מקופל ומתוח, שהרצפה נקייה. רואים שהוא לא מצליח למצוא שום דבר. ואז, בהינף יד, הוא מזיז את אחת המיטות הפינתיות, ומאחורי הרגל של המיטה צמוד לקיר מתגלה, לא פחות ולא יותר, שזיף. לא גרעין של שזיף, לא אכול למחצה, אלא שלם. בתנועה דרמטית נוספת המד”כ תפס את השזיף, הרים אותו באוויר והתחיל לצעוק “מה זה?! מה זה??!!” ואז הוא רץ החוצה כשהוא בקושי מצליח לעצור את הצחוק שלו. הדקה שעברה עד שהוא חזר והעניש אותנו היתה אחת הדקות הטובות בפלוגה ג’.

נדב למד איתי בתיכון, אבל אף פעם לא ממש דברנו אחד עם השני. שלום-שלום, במקרה הטוב. יום אחד, באחד מהמסדרים בפלוגה, פתאום ראיתי את נדב נכנס בשער. הוא היה מד”כ. קראתי לו בלחישה סתם בשביל להגיד לו שאני שם, וכשהוא קלט אותי הוא מיד ציווה עליי בקול סמכותי: “חייל, בוא הנה!” הלכתי אליו והוא התחיל לשאול מה אני עושה שם ודבר איתי כאילו אנחנו חברים מילדות. לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים – רק העובדה שהיה שם מישהו מוכר עשתה לי טוב. אבל הוא הסביר לי שכדאי לי להפסיק לחייך לפני שמישהו ישים לב. הבנתי שהוא הולך לדאוג לי, אבל לא היה לי מושג עד כמה. יום אחר כך השיבוץ שלי בעבודה הוחלף והתחלתי לעבוד בפירוק והרכבת מחסניות אצל אחד מהאזרחים. היה שם רדיו ואספקה חופשית של תה – שיפור משמעותי לעומת תיקון מכשירי הקשר. נדב המשיך לעזור לי גם כשעברתי לפלוגה ב’, אבל על זה אני אספר בחלק הבא של הסיפור.

הדאגה הגדולה שלי היתה הורדת הפרופיל. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו קיצוני. לפני הגיוס זומנתי אל קב”ן, כנראה על רקע הגירושים של ההורים. הייתי כן איתו, ובין השאר סיפרתי לו שהייתי מרטיב במיטה עד גיל יחסית מאוחר. תארתי לעצמי שהעובדה הזאת רשומה איפה שהוא בתיק שלי, והחלטתי להשתמש בזה. בבקרים – כמה דקות לפני ההשכמה הכללית – הייתי קם מהמיטה, מחליף תחתונים וזורק את התחתונים של אתמול על המיטה יחד עם שתי השמיכות. ואז, בחדר עם עוד 19 אנשים (ישנים), הייתי משתין על המיטה שלי ודואג להרטיב את הכל. בפעם הראשונה שעשיתי את זה סיפרתי למד”כ שנכנס לחדר. הוא שלח אותי להחליף את כל הציוד ולהתקלח מקלחת נוספת. בימים הבאים כבר לא הייתי צריך להגיד למד”כים שום דבר. החלפת הציוד בבוקר הפכה לטקס קבוע, המקלחת – לפעמים (אם המד”כ היה רגיש מספיק). ככה הבטחתי לעצמי פגישה נוספת עם הקב”נית, הפעם עם בעיה “אמיתית”.

כאן אני שוב חייב לעצור ולהגיד שזה אחד הדברים המבישים ביותר שעשיתי בחיים שלי. שנים לא סיפרתי לאף אחד על זה ורק אחר כך הצלחתי לדבר על זה עם אנשים. כשאתה בתוך היאוש אתה מרגיש שאין לך ברירה אפילו אם יש. באותו זמן זה נראה מעשה מטורף, אבל שישיג את המטרה, ולכן ניסיתי אותו. מה הייתי יכול לעשות? לחזור ליחידה שלי לא רציתי בשום אופן. המוטיבציה שלי לשרת בצבא, שגם ככה היתה נמוכה, ירדה עם כל יום בצבא. הצעקות, ההשפלות והיחס המבזה ממפקדים – לא יכולתי לסבול את זה.

בפגישה השניה עם הקב”נית הלכתי על כל הקופה. בבכי קורע לב ספרתי לה שחזרתי להרטיב במיטה, והחלטתי לנסות את מזלי וביקשתי לראות פסיכיאטר. הפסיכיאטר הוא זה שממליץ על הורדת פרופיל לפני הוועדה המאשרת. הקב”נית, להפתעתי, מיד הסכימה. משהו כמו “אתה רוצה לראות פסיכיאטר? למה לא אמרת קודם?” יצאתי מאושר מאוד מהפגישה הזאת.

בעודי מחכה לפגישה עם הפסיכיאטר גם חיכיתי למשפט שלי. הוא הגיע ביום האחרון שבו היה מותר לשפוט אותי, שזה היום הארבעה עשר למעצר. הדיאלוג ביני לבין השופט היה משהו כזה:
אני: [נותן דום]
השופט: “אני רואה שהיית עריק חודש”
אני: “כן, המפקד”
השופט: “למה עשית את זה?”
אני: “כי רציתי לצאת מהצבא, המפקד”
השופט: [ורידים עומדים לפקוע] “תתאפס על עצמך, חייל! בלה בלה בלה, עונש 28 ימי מחבוש, אתה לא ראוי להיות חייל! בלה בלה בלה!!!”
אני: [נותן דום ויוצא]

למרות שידעתי שעל עריקות ראשונה מקבלים בדרך כלל “יום על יום” (כלומר יום בכלא על יום עריקות), היה לי ברור שהעובדה שאני מצהיר שאני רוצה לצאת מהצבא לא תעזור לי מבחינת העונש. כלומר, אם הייתי אומר במשפט שזה לא יחזור על עצמו ושאני מצטער ושאני אהיה חייל טוב, אולי הייתי מקבל עונש יותר קל. אז אפילו שזה שרת את המטרה שלי להישאר בכלא, עדיין הרגשתי רע שאצטרך להישאר בכלא עוד ארבעה עשר ימים. זה היה לא קל לקבל את העונש.

באחד הימים בזמן השהות שלי בפלוגה ג’ ראינו על ההר שמול הכלא, הידוע גם בשם “הר התקווה”, שני אנשים מטפסים. הם התחילו את הטיפוס בבוקר, ובסביבות הצהריים יכולת לראות אותם פורשים סדין גדול על ההר. כשהם סיימו התנוססה על ההר הכתובת: “מד”כ טוב זה מד”כ מת”. אחר כך יכולת לראות את אחד הקצינים וחייל מטפסים על ההר ומורידים את הכתובת. זו היתה שיחת היום, וגם זה היה יום טוב בפלוגה ג’. אחר כך סיפרו לי שאחד האנשים שהיה כלוא בעבר עלה על ההר ועשה שם מסיבת טרנס לרווחת החיילים בכלא.

היו עוד כמה דברים מצחיקים פה ושם. למשל, מספר הבסיס של כלא שש הוא 396 (צרפתי את הלינק כדי להראות שהמידע הזה נמצא כבר באינטרנט ואני לא עושה פה עבירה). הדלתות של החדרים בכל הכלא אחידות, ועשויות מלוח מתכת מחורר ברובו, למעט צוהר קטן בגובה הראש. כשהגעתי לכלא מישהו הסב את תשומת ליבי שאם סופרים את החורים שבדלת מגלים שיש בדיוק 396. הראיתי לו שאם מכפילים את מספר החורים שבשורה ומספר החורים שבעמודה, ומפחיתים את מספר החורים שחסר בגלל הצוהר אז באמת מגלים שזה נכון ויש 396 חורים, רק בלי הצורך לספור את כולם. מבע התדהמה שלו לנוכח הפעולה המתמטית המסובכת שבצעתי היה שווה את זה.

למחרת עברתי לפלוגה ב’.